פגשתי את רן לראשונה ב-96 ביום הראשון ללימודי אדריכלות בטכניון.

שובצנו באותו סטודיו ובאותה קבוצה שמשימתה הראשונה היתה בניית מודל 1:50 של הפקולטה לאווירונאוטיקה. מעין משימת גיבוש.

רן, כדרכו תמיד לא התבונן מהצד אלא מיקם את עצמו במרכז הקבוצה. בהתחלה בהומור ישיר וקורע ואחר כך בדעתנות נחרצת לגבי כל נושא בעולם, ולבסוף כשמגיעים תכלס לעבודה, בכשרון ביצוע ויצירתיות המתעלים אפילו על הכאריזמה הג'ינג'ית שלו.

בנאדם עם נוכחות יוצאת דופן. מהר מאד התחברנו וכשהסטודיו חולק לזוגות עבדנו יחד על מספר פרוייקטים.

היה כיף לעבוד עם רן כי מצד אחד היית סגור על זה שהפרוייקט יבוצע ויוגש בזמן וברמה גבוהה, ומצד שני היתה אווירה של פאן, והכל קטן, ונהנים מכל רגע, וקפה, וצוחקים, והכל יכול לקרות.

התחברנו וגם בסטודיו לעיצוב עבדנו ביחד. הפרוייקט הראשון שלנו בעיצוב היה חליפת גשם לאופנוען שמכסה גם את האופנוע ומאפשרת הורדת רגל ברמזור. טוב, הפרטים לא חשובים...

אני זוכר את דרך החשיבה של רן. תמיד משהו רענן. הוא היה נדלק על רעיון ומתחבר אליו מנקודת מבט שרק ילדים יכולים. עם כל החוש הטכני והרציונל המאד מאד מפותח שלו, תמיד זה היה בא גם מהבטן. הוא אוהב משהו ועד ההגשה הוא גם יבין למה, וידע להדליק אחרים על זה.

רן הגיח ממעלית הקומה השלישית בפקולטה, רכוב על האופנוע, עם חליפת הגשם שעיצבנו ונכנס בנסיעה לסטודיו, נעצר בפינה מוקפת בסרט אדום שהוכנה מראש, הוריד את הקסדה, שלום לכולם וככה התחלנו בהגשת הפרוייקט. מיותר לציין שכניסה עם אופנוע לסטודיו בסמסטר ראשון ללימודים אינה דבר מקובל בטכניון.

חמש שנים למדנו יחד - נצח של זמן. תמיד יחד באותו סטודיו, עשרות פרוייקטים משותפים, הגשות, מודלים, מבחנים, אינסוף לילות לבנים, הצלחות ואכזבות. וכל הזמן גם קפיטריה ושיחות על עיצוב, וחלל, וטבע ופוליטיקה ויחסים, ואוכלים סושי, ויורדים לים, ותמיד פוגשים איזה מישהו שרן מכיר, וקפה, ואין לך מושג איפה ואיך אתה גומר את היום. דברים קורים איתו.

רן היה חבר שלי ועזר לי בהמון מצבים וזה דבר טבעי יחסית בין חברים, אבל חשוב לי להגיד פה שהיו לו קטעים באישיות שהיו מאד לא שגרתיים. הוא היה מאלו שעוצרים ליד רכב בצד הכביש ושואלים אם צריך עזרה. מאלו שמעירים לילד שקטף פרח בר ומסביר לו בסבלנות את חשיבותם של מינים מוגנים. מגלגל שיחה עם כל אחד . מן יצור נחמד כזה כמו הישראלי האוטופי של פעם אבל עם טוויסט. הוא היה מחקה בציניות קטעים מטקסי זכרון או מנאומים של גדולי הציונות, ותוך כדי שהוא מאד מצחיק אותך היית מרגיש ויודע שהוא עומד מאחורי כל מילה בטקסטים. הוא היה ציוני לא פחות מהרצל גם בתקופות וסיטואציות חברתיות
שזה היה מאד לא פופולרי .

עם הזמן זכיתי להכיר גם את גלית (שהיא תופעה בזכות עצמה) וקפיצה לרן הפכה לקפיצה לרן וגלית. תמיד יש איזה מרק טוב ועוגה עם קפה קר על המרפסת שצופה לים, ומבלים ביחד בחיפה (כמה שאפשר לבלות בחיפה).

רן היה אדם שלא מחצין רגשות. במצבים של התרגשות תמיד היה משחק אותה קול או זורק איזו בדיחה. אבל לפעמים זה היה גדול עליו ואז הפנים שלו היו מאדימות והיית יודע שעובר עליו משהו חזק. זה קרה מעט מאד ואני זוכר למשל שבחתונה היה לו קטע כזה, אחרי החופה.

ימי הההולדת של רן נחגגו כמובן בטיול עם החברים ובכלל היה כיף לטייל איתו. הוא הרגיש טוב בטבע. וגם טיולים זה זמן טוב לדבר.

ואז זיו נולדה.

טוב זה לא קורה בהפתעה אבל אני זוכר שכשבאנו לבקר בבית החולים נכנסנו לחדר וראיתי את רן שוכב על הגב וזיו בת יום ישנה לו על החזה. איך שראיתי את הפרצוף שלו הבנתי שהבנאדם התחבר פה למשהו בעצמו כמו איזה ייעוד שמתחיל להתממש.

"את זה אני לא נותן להרים" הוא אמר לטל שהושיטה ידיים, "זה יקר מדי". במשך הזמן הבנתי
שכל היכולות וההישגים שלו היו רק קדימון לדבר האמיתי – כשרון האבהות. כשהיינו באים לרן וגלית היינו יושבים על כוס קפה ורן על השטיח מדבר עם זיו בשפת הדולפינים. זה משהו שלא ניתן לתיאור. הבנאדם היה סופר-אבא, מי שלא ראה אותו עם הילדים לא יבין.

בקטע המקצועי רן עזר לי מאד. כשעוד היה באלביט הוא הפנה אלינו חלק מהלקוחות הראשונים, והיה שותף להתפתחויות והתלבטויות ונתן ביקורת בונה, ומה לעשות, ואיך לשפר את השיווק ומה ההעמדה הנכונה למגרש, ותמיד תומך ומפרגן. אח"כ עשינו יחד כמה פרוייקטים וכאילו חזרנו ללימודים, שוב לילות של עבודה על פרזנטציה וגם פגישות וויכוחים ונסיעות. אני זוכר אותנו חוזרים מפגישה מאוחר בלילה ופתאום הוא שואל אותי- אתה רעב? אמרתי כן, אני תמיד רעב. תוך חצי שעה מוצאים את עצמנו בהרצליה יורדים על סטייק 500 גרם בשלוש בלילה כאילו אין מחר. בקטעים האלו רן היה ספונטאני בצורה מזעזעת. תמיד עבודה ובילוי בפול גז. תמיד כיף.

לא חסר לו בטחון עצמי אבל זה לא הפריע לו להיות פתוח ולשאול. הוא ידע ללמוד מכל אחד, להפריד עיקר מטפל, לחקור, להתעמק, לחפש תשובות וליישם. אם זה כשקונים מכונת אספרסו, או כשבונים שולחן, או מחפשים סעיף בחוק התכנון והבנייה. תמיד חוקר עד הפרטים הקטנים. תמיד רוצה הכי טוב.

כשהחליט לפתוח משרד נכנס לזה בטירוף. תוך זמן קצר השיג מספר מרשים של פרוייקטים והיה במסלול בטוח להצלחה. ותוך כדי לומד ומתמקצע ומקפיד על כל פרט. הוא תכנן בתים יפים וחכמים עם תוכן אקולוגי וקשר מזין לחצר, והמון המון כשרון.

אחרי שנהרג השלמנו את העבודה על הבתים שרן לא הספיק לסיים. הכרתי את הפרוייקטים עוד מהשיחות וההתייעצויות עם רן וידעתי שאני נכנס לנעליים גדולות מאד מבחינה מקצועית. אבל במהלך העבודה עם האנשים נחשפתי גם לקשר המיוחד שרן יצר איתם, להערכה ולחיבור איתו. הוא באמת היה משהו מיוחד גם לאנשים שהכירו אותו זמן קצר מאד.

ביום רביעי בערב עצרנו לקפה אצל רן וגלית. דברנו על המלחמה ושאנחנו בפרדס חנה בינתיים כי בחיפה נופלים טילים. ואכלנו ארוחת ערב. ורן סיפר איך כשהוא היה ילד לימדו אותו שג'ינג'י זה הכי טוב. כשנפרדנו אמרתי לו שישמור על עצמו. בשישי בבוקר קיבלנו את ההודעה.

בעבודה אני מתעסק הרבה עם חללים שבחומר, לא בניתי על חלל בנשמה. זכיתי בחבר טוב לעשר שנים קצרות מדי. זו חוויה שלא ניתן להקיף במילים ואי אפשר לסכם. רן חסר לי מאד.