אם אני צריכה לסכם את השנה הארורה הזאת במשפט אחד, המשפט יהיה: זר לא יבין זאת.

זר לא יבין כמה אהבתי אותך ועדיין אוהבת, מה זה תהום שנפערת ואף אחד לא יכול למלא.

זר לא יבין מה זה ללכת להופעת ריקוד של זיוי שלנו לבד, לדעת כמה היית יכול לשמוח ולהתגאות בה, ולהתגאות בה לבד. להרגיש חזק איך אתה מפספס שהיא כל-כך מדהימה.

זר לא יבין מה זה לבנות סוכה בסוכות, לשכב לישון בה עם הילדים, להסתכל בכוכבים ולחפש שם את אבא. מה זה לעמוד עם איתי ויובל מול התמונה שלך כשאיתי שואל איפה? ויובל עונה אין.

זר לא יבין מה זה להשתתף בטכס יום הזיכרון, כשילדי הגן מניחים זרים על האנדרטה וזיוי מניחה זר על האבן שלך כשהיא לבושה בלבן חגיגי.

בשנה האחרונה, למדתי בעל-כורחי לשנות את הדיבור שלי: אני כבר לא אומרת יותר ילדים בואו נחזור הביתה, אבא מחכה לנו, או בואו ניסע לים כל המשפחה. אנחנו כבר לא משחקים בסבתא בישלה דייסה ל.... ויש מילים כמו זמן, ולבד, שקיבלו משמעות חדשה.

אם פעם לא הצלחתי להבין מה זה לבד, היום, מוקפת באנשים, אני הכי לבד בעולם ורוצה רק אותך. לגבי הזמן, אומרים שהזמן הוא התרופה הטובה ביותר, אבל עלי התרופה הזו לא עובדת. אני מחכה שהזמן יעבור, רק לא ברור למה. אם הייתי יודעת שתחזור אפילו בעוד עשר שנים היה לי יותר קל, הייתי מחכה ומתמודדת בשמחה. הסופיות היא הבעיה.

אהוב שלי, ניסיתי לחשוב גם על דברים טובים שקרו ואפשר לספר לך, אבל כמו במציאות החדשה של חיי אין דברים שהם רק טובים, כי אם כבר קורה משהו טוב, הוא תמיד מלווה בעצב שנדבק ולא מרפה. אבל אני אנסה בכל זאת.

זיוי היפה שלנו, אהבת חייך סיימה לפני שבועיים גן חובה, היתה חגיגה יפה, היא לבשה מכנסיים לבנים ושמלה, גדל לה השיער ועשיתי לה קוקיות והיא היתה גאה ונרגשת. לפני שנכנסנו היא לחשה לי, אמא, אבא היה מתעלף אם הוא היה רואה אותי עכשיו, נכון?

איתי ויובל מדהימים, מדברים, מיוחדים, חמודים, חכמים וטובים. איתי מתעניין כמוך בכל דבר, הוא סקרן וחוקר. יש לו אותו מבנה גוף כמו שלך וקסם ששמור רק לו. יובלי היפייפיה והמקסימה שלנו גדלה להיות ילדה רגישה, אחות רחמנייה, חכמה, מצחיקה ומאוד דעתנית. אתה יכול לדמיין לעצמך איך זה לגלות את האופי הזה לבד? רק אני איתם, ואתה לא איתנו.. לחשוב כל רגע כמה אתה מפסיד וכמה הם מפסידים.

המשפחות שלנו מדהימות, מחזקות, מחזיקות, אוהבות, תומכות בכולנו, היית גאה בהם. תמיד אמרת שהמשפחה זה הכל וצדקת. גם החברים שלנו הם כאלה, מתחשבים, סבלניים, מתאמצים ובעיקר אוהבים ובזכות כל אלה אני כנראה עומדת כאן.

בעוד חודש ניכנס לבית החדש, זה שתוכנן על-ידך עם כל-כך הרבה רגישות ומחשבה. נראה לי שהיית מרוצה מהתוצאה, אני נצמדת לכל פרט שתוכנן על-ידך, לא משנה דבר. גם ככה הכל כבר יהיה שונה.

ולמרות הדברים הטובים האלה החיים הפכו לכמעט בלתי נסבלים, כואבים, מאיימים, כבדים ומייגעים. הכל קשה בלעדיך וגם כשאני מתגברת על הקושי הפיזי הכי קשה זה הגעגוע.

המוח שלא מפסיק להריץ סרטים ותמונות כל דקה, כמו אדם שהתעוור בעין אחת והמוח מפצה והוא ממשיך לראות. אצלי הלב פצוע ואני ממשיכה להרגיש ולראות אותך.

אני נמצאת בקניון, רעש בכללי ובאיזה חנות רחוקה משמיעים שיר שאהבת. אני שומעת רק את השיר. כל רחוב, כל מקום, כל ריח וכל טעם שיש לו קשר אליך, מזכירים לי אותך וזה כמו לנהל חיים כפולים.

אני מתגעגעת אליך, אני רוצה שתחבק אותי ואני אחבק אותך בחזרה, אני מתגעגעת לשמוע את הקול שלך.. מתגעגעת למגע שלך, ליכולת לגעת בך, לשמוע אותך צוחק, לצחוק איתך, ובעיקר לראות אותך עם הילדים ולדעת שהמחזה המדהים הזה הוא חלק מהחיים שלי. אני מתגעגעת לתחושה שבכל מה שחסר בי אתה משלים אותי, אז מותר לי להשאר עם הפאקים. עכשיו כשאני מנסה לשחק את שני התפקידים זה קשה. אני מתגעגעת לטלפון הטריוויאלי הזה במהלך היום של אני כאן וכאן, יש פקק, איזה סעיף, אני מאחר. לשיתוף, לעובדה שמה שקורה לי מעניין אותך כאילו קרה לך, והפוך. אני מתגעגעת לזוגיות שלנו ולתחושת הביטחון שהבאת אלינו שבסוף הכל יהיה טוב.

קשה להשלים עם אדם כל כך חי שעכשיו הוא מת, קשה עוד יותר לאהוב אדם מת. ואתה אהוב שלי איננו. איננו בשביל להחזיר לי אהבה, במגע, בשיחה, בשותפות, בפינוקים בפתקים, בשוקולדים ובפרחים.

יחד עם זאת, כנראה שאני מצליחה להסתיר חלק מהכאב כי ילדינו גדלים בבית שמח. בית שרוקדים בו, ששרים בו, שאוכלים בו ארוחות יום שישי וחוגגים את החגים ועובדה שהם שמחים. ואני יכולה לומר לך בביטחון שעמדתי בהבטחתי לעשות כל שביכולתי כדי שהם יגדלו טוב.

אהוב שלי, אני עדיין לא מסוגלת להפרד ממך. אולי בשנה הבאה אצליח יותר. אני בטוחה שהיית רוצה בשבילי שיהיה לי יותר קל אבל בשביל זה היינו צריכים אולי לאהוב פחות, וזה לא מה שהיה. מבטיחה להמשיך לנסות.