בבוקר יום ששי קיבלתי שיחת טלפון בה גיליתי, שאבא שלך נהרג בלילה, בטיסה ללבנון.

הגעתי אליכם הביתה. את היית בחדר שלך, עם הדודים שלך, שעה וחצי אחרי שאמא סיפרה לך, שאבא לא יהיה כאן יותר.

כמו כל מי שנכנס אליך לחדר, הזדרזתי לנגב את הדמעות ולחייך אליך בעיניים אדומות (כאילו באמת האמנו, שנצליח להרחיק ממך את מה שקרה).

ואת ישר סיפרת לי: "אבא שלי מת" ונעמדת והמחשת עם הידיים: "הוא טס בלילה במטוס שלו, ולידו טס עוד מטוס, והם התנגשו באויר, ונפלו, ואבא קיבל מכה, ומת, ואני אף פעם לא אראה אותו יותר." כמה מאושרת היית עד לפני שעה וחצי.

שאלתי את אמא אם לקחת אותך אלינו, לעמית, ואת אמרת שכן. חיבוק ונשיקה ארוכים לאמא שלך, ויצאנו, בורחות מכל האנשים שכבר הספיקו למלא את הבית, כולם אדומי עיניים, כולם המומים, כולם חושבים את אותו דבר: רן הוא אדם שמלא בכל כך הרבה חיים, כל כך הרבה שמחת חיים, איך זה יכול להיות שהוא לא יהיה פה יותר?!

עברנו ליד החניה ואת עצרת לי את הנשימה כשהצבעת על המכוניות שלכם ואמרת, "את רואה, יש לנו שתי מכוניות, אחת של אבא ואחת של אמא, אבל עכשיו אבא מת, אז הוא לא יצטרך את המכונית שלו, אז בטח עכשיו אנחנו נמכור אחת." מה יכולתי לומר, הייתי עסוקה בלהחזיק את עצמי שלא לבכות. לחצתי לך את היד עוד יותר חזק והמשכנו ללכת.

ואחרי עוד כמה צעדים: "אני רק מקווה שעכשיו לא יקרה שום דבר לאמא שלי, כי עכשיו יש לי רק אותה." ואני, בכל הסמכותיות שהצלחתי לגייס, הבטחתי לך חגיגית שלאמא אף פעם לא יקרה שום דבר והיא תמיד-תמיד תטפל בך ותחבק אותך ותנשק אותך, גם בשבילה וגם בשביל אבא.

ואחר כך הסברת לי, בשקט בשקט: "זה שאבא מת זה אומר שאני אף-פעם אף-פעם לא אוכל לראות אותו ואף פעם לא אוכל לדבר איתו" ואני ניסיתי למצוא לך דרך מילוט והבטחתי: "בחלומות אפשר לעשות מה שרוצים, כשתירדמי תוכלי לראות את אבא ולדבר איתו."

ואז נכנסנו אלי לרכב כדי לנסוע להביא את עמית, הושבתי אותך עליי, ליד ההגה, ואת אמרת: "ככה גם אבא תמיד מושיב אותי" (עדיין בלשון הווה..).

פגשנו את
עמית ואת ישר אמרת לה: "אבא שלי מת." ועמית, שלא הייתה בטוחה שאת לא עובדת אליה, שאלה: "מה, באמת? את אומרת לי את האמת? " ואת השבת שכן, וסיפרת שוב איך זה קרה.

חזרנו הביתה, ואתן נכנסתן לבריכה המתנפחת ואז שמענו את הקול של זהבה הגננת ואת רצת למטה לפתוח לה את הדלת והסברת לעמית: "היא באה אלי, כדי לאחל לי, בגלל שאבא שלי מת." וזהבה חיבקה אותך ואמרה לך, "זיו, אני מאד מצטערת, אני יודעת שאת עצובה וגם אני מאד עצובה, כולנו בגן אהבנו מאד את אבא שלך, הוא היה אבא מאד מיוחד, ואנחנו תמיד נזכור איך הוא היה מצחיק אותנו."

זהבה נשארה איתנו עוד קצת וכשהיא הלכה נשכבת על הספה, הראש שלך על הרגליים של עמית (בתנוחה שכל כך לא היתה רגילה לך, כי את הרי תמיד מובילה את כולם אחריך – הבת של אבא שלך, אחרי כל) ופתאום נראית כל כך מותשת וחשבתי, כמה אנרגיה הוצאת בארבע השעות מאז התעוררת ושמעת, שאבא לא יהיה יותר.

ופתאום אמרת: "אם אני רוצה מותר לי לבכות, כמה שאני רוצה, כי אבא שלי מת וזה מאד עצוב" אבל עדיין החזקת את עצמך ולא בכית.

הסתכלתי עליך, ילדה-אשה בת חמש (תמיד היית חכמה ובוגרת לגילך, אבל כמה שהתבגרת ביום אחד..), ונזכרתי איך רק שבוע בדיוק לפני זה, ביום חמישי אחה"צ, הגיע אלינו אבא שלך כדי לקחת אותך חזרה הביתה.

הוא נכנס וקרא: "יפצ'וק!" ואת הגחת מחדר המשחקים, קפצת עליו וחיבקת אותו. ואחר כך ישבתן, את ועמית, לאכול ארוחת ערב, והאוכל בצלחת היה מסודר כדמות של אישה, ואבא ישב והתעמק בציור, וביקש שתסבירי לו מה בדיוק מצויר פה, ואת צחקת (הוא הצחיק אותך כל כך בקלות..) והסברת לו בכובד ראש: "אתה רואה אבא, פה זה השערות, פה העיניים והפה, פה החולצה, פה החצאית." ואבא התעמק בכובד ראש באוכל-ציור ושאל: "את בטוחה שזו חצאית"? ואת צחקת שוב, מתמוגגת: "זו חצאית, אתה לא רואה?" ופתאום קפצת מהכסא, רצת לחדר המשחקים
וחזרת בגאווה עם הציור שציירת מוקדם יותר. ואבא התלהב והתעכב על כל פרט בציור, והחמיא בנפרד לשמיים, ולפרחים ולפרפרים, ואמר, "יאללה, גברת, תגידי לעמית שלום ובואי נביא את הציור היפה הזה לאמא, לא הייתי בבית כל היום."

ולנו הוא הסביר, שהוא היה בטיסה בלילה, ומשם המשיך ישר לבית החדש, והיה עם הפועלים כל היום. והמשיך לספר בהתלהבות שכבר מסיימים את חדר המרתף, והבנייה מתקדמת הרבה יותר מהר ממה שחשבתם והנה, אתם כבר לוקחים משכנתא כדי לשלם עבור השלבים הבאים. ומכיוון שאמרתי לו, שגם הבית שאתם גרים בו עכשיו בבית-חנניה מאד יפה בעיניי, אבא לא התאפק, ועם כל העייפות המצטברת של לילה ויום ללא שינה, התיישב והסביר לנו באריכות את כל הפגמים בבית השכור, ועד כמה רואים שהבית לא נבנה עם יעוץ של אדריכל, כי הבעייה שהיום, עם התוכנות הממוחשבות, כל אחד יכול להוציא שירטוט ולהציג תוכנית, בלי להבין שום דבר באמת באדריכלות וזו התוצאה.

ואז הגיע הזמן ללכת, ואת ואבא יצאתם, ויותר לא ראיתי אותו. וכעבור שבוע נאלצת גם את להיפרד ממנו. אבל את היית זאת שאמרת את זה בצורה הטובה ביותר (כעבור כמה ימים, כשאחד הילדים בגן שאל אם זה נכון שאין לך אבא):

"יש לי אבא, הוא פשוט לא פה."