רן שלי

עדיין אהוב שלי, עדיין חבר שלי, עדיין האבא של הילדים שלנו אבל לצערי כבר 30 יום לא הבעל שלי.

30 יום אחרי אני עדיין מתקשה להאמין ובטח לדמיין איך אפשר להתקיים בלעדיך.

החלל העצום שהותרת לפני 30 יום לא יכולתי בכלל להבין אותו היום כשהגעגועים מציפים אותי בכל רגע ויותר מזה כשהם מציפים את זיו מדי לילה אני מבינה שלנסות לשקם את ההריסות יהיה מאוד מאוד קשה.

אני לא מפסיקה להרהר ביני לבין עצמי שאילו לא היית שותף מלא לחיים, כזה אבא אוהב שמגדל את ילדיו אם אולי היינו פחות מאוהבים למרות 12 השנים שמאחורינו אם לא היית אבא כל כך פעיל כל כך אהוב כל כך שותף אילו היית רגיל כמו רוב הגברים אולי זה היה עדיף כי עכשיו היה לי יותר קל.

עברו 30 יום ואני יכולה לומר בוודאות שאין חיים בלעדיך אני נושמת ומתפקדת ביומיום אבל אני לא מרגישה בחיים.

רן, כל הזמן אמרתי לך שאני עושה הכל בבית, רק עכשיו אני רואה עד כמה זה לא נכון.

כל ערב בסביבות השעה 20:00 השעה שבה היית חוזר הביתה כשאחד מחברינו הטובים בא להיות איתי אני לא יכולה שלא לדמיין איך היית נכנס ושלושת ילדינו היו רצים אליך. זיו צועקת מהחדר תוך כדי ריצה אני ראשונה ואיתי ויובל בזחילה מהירה לקראתך כמו מתחרים ביניהם ואיך אתה מנסה לתפוס ולהרים את שלושתם ביחד.

רן שלי, לצד המקצוענות והרצינות היית גם אדם של חלומות. לזיו הבטחת סוס ליום הולדת 7. שכנעת אותה שזה מה שהיא צריכה וגם כשהיא אמרה שיש לה כלב ושבו יהיה לה יותר קל לטפל הסברת לה כמה כייף יכול להיות עם סוס ואיזה תחושת חופש נפלאה יש כשרוכבים על סוס.

רצית טנדר לא חשוב מאיזה סוג העיקר שאפשר יהיה לשים את במבה מאחור ולנסוע כולם ביחד.

אני קמה בשבת בבוקר ואין יותר מו"מ מי יוותר למי ומי יקום לילדים. אין למה לחכות. אין באמצע הנסיעה "ראית, ראית את השקנאי הענק שעברנו?" או "תסתכלי איזה פריחה נהדרת" ו"זיו תסתכלי על הצנחנים". היום יש רק דרך ארוכה שרוצים שתגמר ובסופה וחכו לי חברים טובים שיעזרו לי להעביר את היום קצת פחות בקושי.

תאמין לי אהוב יקר שאני עושה מאמצי על להמשיך לשיר עם הילדים בדרך ומנסה להסביר להם על כל תופעה חולפת באריכות כמוך מה שבאופן רגיל היה מעצבן אותה ובטח גם הם יודעים שאותו הדבר זה כבר אף פעם אבל אף פעם כבר לא יהיה.

כשאני מנסה לחשוב מה הכי חסר לי אני חושבת שזה הדברים הקטנים אלו שהיו שמורים רק לנו כמשפחה. ארכיטקטים מוצלחים ומוכשרים גם אם לא כמוך בטח יש וטייסים טובים יש ואנשים טובים יש אבל שילוב של הכל ובנוסף, חוסן נפשי, אופטימיות, שמחת חיים ואהבת המשפחה ללא גבולות, כל האיכויות האלה הפכו אותך לאדם מורכב ומאוד מיוחד, זן נדיר שכמעט לא קיים.

כשקרו דברים רעים תמיד אמרת לי "בסוף הכל לטובה" בכל רע יש גם טוב אז לשיטתך הנחמה היחידה שלי היא החברים המדהימים שלנו, שלך, שלי, והמשפחות הנהדרות שלך ושלי שמקיפות אותי ועוזרות ומחבקות ונוטעות בי מעט בטחון.

הגעגועים אליך לחיוך שלך לביטחון שנסכת בי הגעגועים של זיו שוברים את ליבי. כל ערב מחדש. אתה היית כמובן גאה בה היא מבינה, מתמודדת, מדברת עליך ומאוד מתגעגעת אבל גם דואגת לשמוח ולהגיד לי "אמא לא עכשיו, עכשיו אני רוצה לשחק כמו כל הילדים עכשיו אל תדברי איתי על אבא ותזיזי את התמונות שלו מהשולחן. שימי אותן במגרה כשארצה אסתכל."

כשהיא ממש מתגעגעת היא אומרת "אמא, אני קצת מתגעגעת לאבא, בלילה אני אעשה קסם ואת תראי מחר הוא יהיה כאן". לפעמים אנחנו בוכות לרוב לא ואני מציעה לה לחשוב עליך הרבה לפני השינה כדי שאולי תתראו בחלום ואז אני מחבקת אותה חזק גם בשבילך ואני שרה לה את השיר שאיתו היית מרדים את כל ילדינו, שיר של נעמי שמר שכל כך הערצת את העברית ויכולת הכתיבה שלה "חורשת האקליפטוס".

ואת השיר הזה אני מקדישה לך אהוב שלי בשמי ובשם ילדינו בשנתך האחרונה. תישן טוב אהוב שלי, תנוח ואנחנו נאהב אותך לנצח.