top of page

רן של הילדים (ניר – חבר, כותב לילדים בשלושים)

זיו, יובל ואיתי היקרים,

את הדברים הבאים לא רציתי לכתוב,
והלוואי שלא הייתם צריכים לקרוא אותם,
הרי החיים היו הרבה יותר טובים אם אבא רן היה כאן אתכם (ואיתנו).

ככה גם לא הייתי צריכה לנסות ולתאר את אבא (שזאת למעשה משימה שמראש נדונה לכישלון).
אבל בכל זאת, כשתהיו קצת יותר גדולים ותדעו לקרוא ותנסו להבין מי היה אבא, אולי אני אצליח מעט, אבל ממש מעט, לצייר לכם קצת ממנו.

את אבא הכרתי במשך תקופה של כ- 8 שנים דרך חברה של אמא, דובי.
בכל אותה תקופה יצא לנו לבלות הרבה זמן ביחד בחופשות, מסעדות, מפגשים תכופים, נסיעות לחו"ל ועוד.

אם יש דבר שאני רוצה שתדעו כבר על ההתחלה, זה שאבא אהב אתכם הכי בעולם.
אתם הייתם היקרים לו מכל. לא היה קשה לגלות זאת כיוון שבכל משפט שני הוא הזכיר אתכם ודיבר עליכם באושר. די בכך שהייתי מזכיר את אחד מכם תוך כדי שיחה, בשביל שחיוך רחב ימרח לו על הפנים והעיניים יתמלאו בניצוץ של שמחה שהיה שמור רק לכם. הוא גם היה מוסיף תוך כדי איזו מילת חיבה שאופיינית רק לו ולכם, "קטפולפול" או משהו דומה.

אני זוכר איך החזיק אותך זיו כשהמתנו, החברים, מחוץ לחדר הניתוח של אמא ביום בו נולדת, איך היה גאה בך ואיך בא לקראתנו (בחליפה הירוקה של חדר הניתוח) והציג אותך לראווה, כשכל הזמן הזה אמא עוד הייתה בחדר הניתוח רדומה.

אני זוכר איך אבא חיכה בכיליון עיניים להולדת שלכם, יובל ואיתי, איך טיפל בכם ובזיו עד בלי די, גם כשהעייפות ניבטה בו חזק על הפנים, תמיד היה רגוע, הרגיע את אמא ונתן הרגשה שיש על מי לסמוך. בכלל המילה "רגוע" היתה מאוד שגורה בפיו.

אבא היה "סופר אבא". הוא היה מסוג האבות שהוציאו לאבות מהסוג שלי "שם רע".
זה לא בגלל שאני אבא לא טוב (לפחות לא חושב ככה), אלא שכל ניסיון להיות כמו אבא, יהיה עקר וצפוי לכישלון. החיבור שלו אל זיו בתחילה ואליכם אח"כ היה מדהים, היכולת שלו לתקשר איתכם ועם ילדים אחרים, בשפה שלכם ובגובה העיניים, היה דבר שלא ניתן ללמד. אפילו לא ב"בית הספר לאבות".

הרבה פעמים אבא גרם לי לקנא ביכולת שלו להתחבר ככה אליכם וביכולת שלו להיות שם, כל כולו, איתכם. להסתכל עליכם מרחוק, כשהייתם עם אבא, היה מרתק. זה כאילו שהיה (ואני מאמין שהיה) עולם נפרד לאבא ולכם, עולם שהכניסה בו מותרת רק לרן ולכל אחד מכם.

אבא היה אדם לא רגיל, אנחנו קוראים לזה "טיפוס", אדם מיוחד. ככל שהכרתי יותר את אבא הבנתי שבעצם הכרתי פחות. כשאבא היה נותן לך להגיע אליו תמיד היית מרגיש סוג של הישג, אבל מיד חדרה אליך ההכרה שבעצם יש מתחת עוד המון רבדים ועומק, שאתה כנראה לא תכיר לעולם. זה כאילו שהיה רן אחר לכל אחד: רן של הטייסת, רן של החברים, רן של העבודה והכי מכל – רן של הילדים. זה היה הרן המיוחד שלכם. רק שלכם ולא של אף אחד אחר.

זה עשה את אבא לאדם מעניין מאוד, לאיש שיחה לא שגרתי, לאדם שידע מה הוא רוצה וידע גם להגיע לזה. בחוויות שלי מאבא יש הרבה ערבוב: פעמים הרגשתי גאווה שאני מכיר אותו ומתחבר אליו, פעמים הרגשתי תסכול כי לא הצלחתי באמת להגיע אליו, פעמים הרגשתי כעס כי ידע יותר מכולם (והרי זה מעצבן לעיתים להיות בחברת אדם שיודע הכל, תמיד) ופעמים הרגשתי קנאה על היכולת שלו להיות שם בשבילכם.

ועכשיו, רן, אבא, איננו.
אבל אני רוצה שתדעו שהוא איתכם בכל אחד מכם. בכל חיוך, בכל מבט.
כשתקראו כבר את הדברים האלו, בטח תהיו כבר גדולים (אני מן הסתם אזדקן),
אני בטוח שתהיו ילדים כאלה שאבא היה מתגאה בכם,


אני מבקש שתהיו חזקים ושתשמרו על אמא,


אני, יחד עם כל החברים, אהיה שם בשבילכם ובשביל אמא.


ניר.
bottom of page