רן ואני מכירים משנת 1988 בערך. משהו כמו 18 שנה, מאז סיים את קורס הטייס והגיע לטייסת
הלהטוט
שפיקדתי עליה באותו זמן.
שירתנו יחדיו בתקופות שונות,"טייסת הלהטוט
הצירעה", ושוב ב "מגע הקסם" לאחר האיחוד עם "הצירעה" ב2004 או 2005, אינני זוכר בדיוק. לא זכור לי שדיברנו לעומק במיוחד לאורך אותן שנים ארוכות. דיברנו לא מעט על עיניני אדריכלות ובתים מאז התחיל לעבוד במקצוע ואנחנו בדיוק התחלנו לחשוב ולתכנן שיפוץ בבית. באותו זמן, לפני כשנתיים,כאמור, שוב מצאנו עצמנו באותה טייסת, הפעם שנינו מילואימניקים ב 190 פתן.

בילינו ביחד בטייסת לילות די רבים, שיגרתיים למדי ודי מתישים, תובלה הלוך, שניים שלושה פירטים, תובלה חזרה –והביתה באמצע הלילה.

על אחד מהלילות האלה אני רוצה לספר.

זה היה בסביבות מאי או אולי תחילת יוני 2006. אני הייתי ללא אוטו באותו שבוע ובסיום אותו ליל מילואים עליו אני מספר, רן הציע שהוא יקפיץ אותי הבייתה משדה דב, כי זה די בדרך שלו לבית חנניה.נסענו באוטו שלו והתפתחה שיחה, שבדיעבד מדהים אותי לחשוב עד כמה היתה בה ראיית נולד
מדויקת כמעט של העתיד לבוא, העצוב.

אני כבר הייתי לקראת סיום שירות המילואים שלי בטייסת עקב גילי המתקדם, (51), ודיברנו על עד מתי רן מתכוון או רוצה לטוס בטייסת. אמרתי לו שאני רואה ויודע שהוא עושה המון מילואים ונראה לי זה בוודאי מאד קשה עם התאומים הקטנים והעבודה כעצמאי במשרד וכל זה.

ואז רן סיפר לי שזה הרבה יותר. הוא סיפר לי על הפחדים של גלית, על כך שכל יציאה למילואים היא חוששת שיקרה לו משהו, על הקושי להשאר לבד בבית הקיצוני בבית חנניה, על זה שגלית ממש לא אוהבת את כל הקטע הזה של הטיסות וחיל האויר. רן המשיך וסיפר לי על זה שגם הוא, אולי בהשפעה של המצב הזה, אולי מסיבות אחרות, גם הוא כבר נכנס למין הלך רוח כזה שכל פעם שהוא הולך למילואים הוא מסתכל על הילדים כאילו הוא רואה אותם פעם אחרונה בחיים. והוא נפרד מהם כאילו יותר לא יתראו עוד לעולם. והוא בעיקר דואג מה יקרה להם בלעדיו. לא לעצמו.

אמרתי לו שאני, למזלי הרב לא מכיר את המצב הזה כי יונת,אשתי היא דווקא מהסוג שלא מודעת כלל לסכנות ולא פוחדת עלי בהקשר של הטיסות, וזה ככה כבר הרבה שנים.אמרתי לו –אם זה המצב אז המילואים בוודאי
קשים שבעתיים.איך אתה עושה את זה,איך אתה עומד בזה ולמה? הוא אמר שהוא אוהב לטוס ובעיקר אוהב את החברים שלנו בטייסת. וזה נכון מאד. רן היה מאד מאד חברתי וחברותי.

פתאום צלצל הפלאפון באוטו. כמעט שתיים בלילה. גלית על הקו. רן הזדרז ואמר לה "אני על דיבורית ועם אליק באוטו" זה היה בטח בשביל למנוע דיבורים מיותרים או אישיים מדי. ובאמת השיחה הייתה קצרצרה, אני לא זוכר אפילו מה אמרו, היה לי ככה לא נעים להקשיב בעל כורחי. גלית ממש הוכיחה מבלי שהתכוונה את מה שדיברנו עליו: הפחדים והדאגות שבאמת הלילה נותן להם בדרך כלל מימד מפחיד ומאיים יותר.

התיאור של רן על כך שכל פעם הוא נפרד מהילדים כאילו זאת הפעם האחרונה היה מאד מדאיג ואפילו מדכא ומפחיד. איזה תעצומות נפש נדרשו לו בשביל בכל זאת להמשיך לטוס. ולאיזה טרגדיה זה הוביל בסוף---

השיחה הזאת הייתה מאד פתוחה וחברית וטובה. לא היו לנו כאלה קודם.

הגענו אלי הביתה. נפרדנו לשלום ואמרתי כמה אני מודה על הטרמפ הלילי.

אף אחד מאיתנו לא שיער שרן יהרג פחות מחודשיים לאחר אותו לילה.