אני וכוכבא
עברנו ביחד כמה שלבים במסלול החיים, בעיקר על רקע השירות בחיל האוויר אך גם בעבודה מספר שנים לא מועט בחברת אלביט, בתקופה ההיא השאלתי לו את ספר ה"לונלי פלאנט" שלנו על ניו-זילנד, ועד היום אני מתגאה בכך שהספר בילה שם כבר פעמיים ועוד היד נטויה...

בחיל האוויר עשינו את ההסבה לפתן ביחד (יחד עם שי
וראובן ) ויצא לנו לשרת זמן רב ביחד, בסדיר ובמילואים.

כל כך הרבה דברים מזכירים לי אותו. כוכבא היה בשבילי יותר מהכול, אדם חד ושנון שידע להצחיק ממש עד דמעות. אני מקווה שסט הסיפורים/זיכרונות המצורפים כאן אכן מעידים על כך, ומקווה שיצליחו לגרום לכל מי שיקרא אותם לחייך קצת בתוך חלום הבלהות שעובר על כולנו.

קפה בונו

כל פעם שאני נכנס לשם (בתחנת הדלק בצומת הכניסה ליקום, בכביש החוף) אני מייד נזכר בו. זה היה לאחר טיסות לילה, עצרנו שם עם עוד מספר חברים מהטייסת לקפה/עוגה/נשנוש של לילה, זמנים מיוחדים, מאוחר, יושבים בנחת, המשפחה ישנה, אין מה למהר יותר מדי. נכנסנו ביחד ראשונים, השעה הייתה מאוחרת מאד והמקום היה מאד עמוס יחסית, כוכבא מסתובב אליי ואומר לי: "תסתכל על האנשים שיושבים כאן ותגיד האם יש משהו שמייחד אותם?" אני מביט ולאט לאט מבחין שאכן יש איזה חוט מקשר בין האנשים, כולם מוזרים כל כך ולא קשורים למקום כלל, כאילו הושתלו במקום מכוכב אחר. אני פונה אליו ואומר לו: "באמת יש כאן משהו מוזר באנשים..." והוא מהנהן בחיוך.

"יש כזה"

תמיד כשמתחילים לדבר על משהו שצריך, עדיין אין, ויכול לעזור כל-כך ביום יום, הוא קופץ, מצביע כלפי מעלה לכיוון האדם שדיבר ואומר/צועק: "יש כזה!" ומייד מתחיל בפרטי פרטים של תיאור הדבר שיש כמוהו שלאף אחד לא היה מושג בכלל שקיים, והוא לעומת זאת מכיר אותו כל כך טוב ממש כמו את כף ידו.

ב-ל-ג-ן

בלגן – מילה נרדפת לכוכבא, מפוזר, שוכח, הכול ברגע האחרון ועם זאת עם כל כך הרבה חן.

מצחיק עד דמעות

יושבים, עומדים, מדברים לא חשוב. תמיד יש לו מה להגיד ותמיד בצורה כל כך מצחיקה, הוא מספר בנון שלנטיות על איזה מקרה, כולם נשפכים מצחוק, לא מסוגלים להמשיך לנשום והוא אפילו לא מחייך.

מסה טרמית

אי אפשר לספור את כמות הפעמים ששמעתי אותו "דוחף" את הרעיון של קיר בטון במרכז הבית שישמש כמסה טרמית לשמירה ובקרת האקלים בבית, אני כמעט יכול לשכנע כבר במקומו. מאמין שהוא תכנן ליישם את זה בבית הנבנה בחרות...

אינטרנט קפה

לא חשוב כמה זמן יש (או אין יותר נכון), 5 דקות לתובלה או 10, מייד נשלף המחשב הנייד להתחבר רק לרגע.

סימולאטורים

שני זיכרונות שונים מבילויים משותפים בסימולאטורים בארה"ב:

1.

מסתובבים איזה בוקר, הוא עושה כמה טלפונים וחוזר עם מבט מוזר ומתחיל לשפוך בחיוך: "אני לא יודע, הכול נפלא שם בארץ בלעדיי, זיו מסתדרת סופסוף נהדר בגן, השותפים עושים חייל במשרד, כנראה שאני רק מפריע כשאני נמצא שם..."

2.

אימון בסימולאטור – כוכבא יושב בתא אחורי (בו הוא אף פעם לא טס),
כפיר מדריך, וכוכבא מתחיל לשאול שאלות מוזרות את המתאמן השני: מה זו הידית הזו?, רגע איך מפעילים את זה ואת זה?, מה פתאום המכשיר הזה תקוע כאן?, משחק אותה בשוק טוטאלי.
כפיר מתחיל להאדים ולהתעצבן וחושב לעצמו איזו חוצפה לצאת לסימולטור על חשבון משלם המיסים עם רמת ידע כזו... עד שכולם מתחילים להתפוצץ מצחוק וכפיר מבין שהכול בצחוק.
כפיר מספר לכול המשלחת את הסיפור בערב, עם דמעות בעיניים מרוב צחוק שאי אפשר להפסיק.

הסיפורים

לכוכבא היו סיפורים הכי מדהימים שיש, כאלו שאתה יכול רק לחלום שיקרו לך או שתעיז לנהוג כפי שהוא מספר, ולאף אחד לא באמת אכפת בעצם, אם זה באמת קרה או לא.

ספור אחד בלתי נשכח שסיפר לי פעם: הוא חוצה רחוב בת"א באזור הקריה לא במעבר חצייה, מגיע רכב מהיר עם נהג שנבהל מאד ועוצר בחריקת בלמים, הנהג יוצא ומתחיל לצרוח עליו, מה אתה עושה כאן, מה אתה מתפרץ לכביש וכו', בתקופה הזו כוכבא לראשונה מגלח את הראש קירח כול. בשלב הזה הוא מעביר את היד על הפדחת, ואומר בשקט: "ככה אתה צועק על אדם חולה...", והנהג מחוויר כולו, מבין שהוא עומד וצועק באמצע היום באמצע העיר על חולה סרטן... כולו מחליף צבעים חוזר לאוטו מלמל: "לא ידעתי, איך יכולתי לדעת..." ומסתלק מהמקום. רק כוכבא...

נהג המונית

במסגרת המילואים נסענו כולנו עם אותו נהג שלא פעם הסתכסך קצת עם כוכבא והוציא על כך לא מעט קיטור. קצת אחרי המקרה נסעתי איתו שוב, דיברנו והוא מיאן לקלוט את המצב וסיפר לי שמדי פעם הוא מתקשר אליו לפלאפון לשמוע את ההודעה הקולית ולהיזכר בקולו...