top of page
דותן 2012
אני שקוע בעבודה, ליד המחשב. פתאום כוכבא קופץ לי לראש. קופץ ממש, ומרעיש, כהרגלו של הג'ינג'י.
במעין דחף פנימי אני עושה חיפוש בגוגל, מגיע לאתר שהקימה המשפחה לזכרו. אתר באמת מדהים שמרכז אהבה מכל מיני כיוונים.
בפיזור דעת לוחץ על אירועים קרובים ( אולי גיל מארגן עוד טיול בקרוב?)
ומגלה שעוד יומיים אזכרה לרן.
ומגלה שעוד יומיים אזכרה לרן.
נושם עמוק ונאנח, כמו בהתפכחות אל תוך איזה סיוט מתמשך. וואללה. קיץ, וזה לא רק החום שמעיק.
זה גם הזכרון הטראומטי שהידחקתי של המלחמה ההיא. בשבילי מלחמה על הבית ממש עם טילים שנפלו בקרית טבעון
, והפכו את משפחת פלג לפליטים למספר שבועות.
, והפכו את משפחת פלג לפליטים למספר שבועות.
ובתוך כל הסיוט הזה, של מלחמה וטילים ומשפחה שנודדת עם 3 ילדים אצל קרובים במרכז, רן כוכבא נופל.
אין, אי אפשר להשתחרר מהסיוט הזה של כוכבא שנפל משהשמיים בלילה על ההר הרחוק ההוא, והענין הזה של 'אין כובבא'
שהופך להיות חלק מהחיים.
שהופך להיות חלק מהחיים.
חושב על המשפחה שלו, אשתו וילדיו שחיים יום יום את הסיוט הזה, ובטח עבורם התאריך הזה של אמצע הקיץ כבר מכביד בחזה כבר מהאביב.
מעיף מבט ביומן, בצרוף מקרים אני באותו ערב צריך להגיע לתל אביב.
רושם ביומן פגישה עם כוכבא, עם זכרו ועם זוכריו, בשעה 15:45, יום רביעי.
יום רביעי 27.7:
מחנה ליד הכניסה לקרית שאול. מתקרב. קהל של משפחה, קרובים, חברים, לוחמים, אנשי קבע, מילואימניקים, טייסים צעירים מהטייסת שלו. הנוף האנושי של ילדותו ושל בגרותו.
רוחו של רן כמו שורה על הארוע: המון ג'ינג'ים יש שם, ולא מעט תוי פנים
וחיוכים שמזכירים את
רן. גם ילדים וילדות.
וחיוכים שמזכירים את
רן. גם ילדים וילדות.
פרקי תהילים, נושאי דברים, קטע שירה. אני תופס עצמי בקטע הזה של התפילה לעילוי נשמתו מדמיין את רן למעלה בגן עדן, והנשמה שלו מנסה עוד לעלות למעלה ולהתקרב עוד יותר אל אור הבורא. אני מנסה לעזור
לו ומתפלל בשבילו, מזכיר לבורא את כל הדברים הנפלאים שרן נתן לכל מי שהכיר אותו: את חוש ההומור ששימח כל כך הרבה לבבות, חיוך רחב ועיניים חכמות שנותנות הרגשה של קרבה אנושית תומכת, הנתינה על סף ההיתמסרות המוחלטת לעם ולמולדת בשירות הצבאי שכך כך הולם את מידותיו ואופיו, והכל מתובל בציניות דקה, אבל כזו שיש לה רק מטרה אחת -לעודד את הרוח ולתת הרגשה טובה. נערה יפה מהמשפחה שרה שיר. מתרגשת. לאחר כמה נסיונות השיר הולך. תרגום יפה לשיר פרידה על ערש דוואי של אלן פרסונס. לא מכיר את התרגום.
משפט הסיום בשיר מכה בי: "תדעו שהיה כדאי". זה מעודד אותי. לנו בטח היה כדאי להכיר אותך כוכבא ולהיות חלק מחייך. אם גם לך כל הגילגול הזה היה כדאי, נו, אז אין מסר יותר מעודד מזה.
לו ומתפלל בשבילו, מזכיר לבורא את כל הדברים הנפלאים שרן נתן לכל מי שהכיר אותו: את חוש ההומור ששימח כל כך הרבה לבבות, חיוך רחב ועיניים חכמות שנותנות הרגשה של קרבה אנושית תומכת, הנתינה על סף ההיתמסרות המוחלטת לעם ולמולדת בשירות הצבאי שכך כך הולם את מידותיו ואופיו, והכל מתובל בציניות דקה, אבל כזו שיש לה רק מטרה אחת -לעודד את הרוח ולתת הרגשה טובה. נערה יפה מהמשפחה שרה שיר. מתרגשת. לאחר כמה נסיונות השיר הולך. תרגום יפה לשיר פרידה על ערש דוואי של אלן פרסונס. לא מכיר את התרגום.
משפט הסיום בשיר מכה בי: "תדעו שהיה כדאי". זה מעודד אותי. לנו בטח היה כדאי להכיר אותך כוכבא ולהיות חלק מחייך. אם גם לך כל הגילגול הזה היה כדאי, נו, אז אין מסר יותר מעודד מזה.
לקראת פרידה מהקהל אני פוגש את דדי. היה בקורס איתנו. סיפר שהוא ממש עכשיו נכנס לגור בבית שרן התחיל לתכנן עבורו, והשותפים למשרד סיימו.
איזה חיבור יפה אני חושב לעצמי. דדי מזכיר לי פגישה מקרית שלנו לפני זמן מה באיזה באר בשיפולי רמות מנשה. הבאר כבר נאטמה הוא אומר לי. אני מעדכן אותו שכבר נפרצה שוב מחדש
בפעם השניה, ושכדאי לגשת
גם אם הגישה למים לא כל כך נוחה כמו בעבר. אני מברך בליבי את אותם עקשים שמפלסים שוב ושוב דרך אל מקורות המים הכל כך אהובים עלי. דדי חולק איתי סוד של יודעי ח"ן ואוהבי הארץ: יש עוד באר באזור. הוא נותן לי הנחיות וממליץ ללכת לראות.
גם אם הגישה למים לא כל כך נוחה כמו בעבר. אני מברך בליבי את אותם עקשים שמפלסים שוב ושוב דרך אל מקורות המים הכל כך אהובים עלי. דדי חולק איתי סוד של יודעי ח"ן ואוהבי הארץ: יש עוד באר באזור. הוא נותן לי הנחיות וממליץ ללכת לראות.
יום שישי 29.7:
השמש עוד שעה תיעלם מעל הכרמל, ואני כהרגלי מחליט לנסוע לטבילה. יש לא מעט מעינות ובארות באזור טבעון, וזו דרך נפלאה לקבל את השבת, ולהתנקות מהשבוע החולף.
מישהוא מהילדים מצטרף אני שואל? ורק נדב נענה להזמנה. אני אומר לו שהולכים למצוא באר 'חדשה' באיזור היוגב, שמישהוא סיפר לי עליה.
תוך עשרים דקות אנחנו בצומת הכניסה למושב היוגב, פונים ועוברים את תחנת הדלק, ומחפשים שביל עפר שפונה שמאלה. השביל מוסתר ע"י קוצים גבוהים ואני מפספס אותו, חוזר אחורה ונכנס לשטח. תוך מאה מטרים מגיע לכוורות,
ומחנה. השביל ממשיך וחוצה ערוץ יבש, אנו חוצים ברגל ופונים שמאלה. מימין מטע של שקדיות. משמאל סבך של תאנים ופטל שמרמזים על הנביעה.
ומחנה. השביל ממשיך וחוצה ערוץ יבש, אנו חוצים ברגל ופונים שמאלה. מימין מטע של שקדיות. משמאל סבך של תאנים ופטל שמרמזים על הנביעה.
מרים חרס מהאדמה:
ידית של כד עתיק. מתחבר לזה שאנו עוד שכבה דקה של חיים בארץ הכל כך עתיקה וקדושה הזו. מצד שמאל יש עצי צפצפה ירוקים כסופים
שכבר מסמנים את ההבטחה הקרובה. מתקרבים
ויש שביל שפונה שמאלה לעבר הצפצפות, ונעלם בסבך התאנים.
בחשכת התאנים מבנה. יש סולם שיורד אל הבאר. אני יורד פנימה, אל המים החשוכים, וטובל. אני מתרגל לחשיכה ומזהה נדנדה מעץ, ואני מגיש אותה לנדב שיורד בסולם, והוא עומד עליה, רגע לפני שגם הוא לוקח אויר ומחליק פנימה למי הבאר.
ידית של כד עתיק. מתחבר לזה שאנו עוד שכבה דקה של חיים בארץ הכל כך עתיקה וקדושה הזו. מצד שמאל יש עצי צפצפה ירוקים כסופים
שכבר מסמנים את ההבטחה הקרובה. מתקרבים
ויש שביל שפונה שמאלה לעבר הצפצפות, ונעלם בסבך התאנים.
בחשכת התאנים מבנה. יש סולם שיורד אל הבאר. אני יורד פנימה, אל המים החשוכים, וטובל. אני מתרגל לחשיכה ומזהה נדנדה מעץ, ואני מגיש אותה לנדב שיורד בסולם, והוא עומד עליה, רגע לפני שגם הוא לוקח אויר ומחליק פנימה למי הבאר.
בדרך חזרה לרכב ההרגשה נפלאה. הגוף נקי ומתפשטת בו חמימות, הלב רגוע ומלא הודיה, והנשמה גומאת את שאריות האור הקסום של ערב שבת השרוי בדימדומיו על פני העמק.
אני מברך בליבי את בורא עולם, שזיכה אותי להיות יהודי, להיות ישראלי, להתגלגל בארץ ישראל, לזכות לטבול במעיניה, עם בני...
אני מודה בליבי לדדי, שגילה לי את דבר הבאר היפה, וחושב על הסיפור שהתחיל ביום שני, ואיך 'במקרה' הגעתי לקרית שאול לכוכבא, איך 'במקרה' פגשתי את דדי, ואיך כל הוביל לטבילה הזו, עם נדב, בבאר ה'חדשה' הזו שאין לה שם, אבל אני כבר יודע שתיהפך לחלק משיגרת חיי.
"אבא, למה יש כאן שלטים על העצים?", שאלתו של נדב קוטעת את שירת ההודיה הפנימית, ואני מפנה אליו את המבט. הוא מביט על השקדיות שבמטע. אני מסב ראש ומבחין בשלטים יפים, לבנים, עם כיתוב שחור ברור, שתלויים מדי מספר שדרות על העץ הראשון בשדרה. לרגע אני לא מבין אם אני עדיין חולם, או חי את החלום. על השלטים כתוב באותיות גדולות של קידוש לבנה: "כוכבא".
אני לא שואל שום שאלות. אני פשוט מחייך חיוך רחב, נושא עיני לשמיים, ומודה לכוכבא.
על הכל. על הסיפור הזה. על התפר המופלא הזה בין המחשבות למציאות, ועל הקשר הזה שלא ינותק בין הנשמות, ובין העולמות.
אני כבר יודע איך קוראים לבאר. ואני יודע שבשבילי מהיום והלאה יהיה לה מקום מיוחד בחיים, ובלב.
ולכל מי שקצת ככה 'התייבש' לו, אני ממליץ בחום על טבילה.
ב'עין כוכבא', כמובן.
דותן
bottom of page