שמי גל.

גדלתי בטייסת "הצירעה"לפני האיחוד, וכיום מדריך בביס"ט ובא כהצ"ח ל-"מגע הקסם", ומכאן היכרותי עם רן .

יצא לי להיות איתו מס' פעמים במחניים בכוננות, טיסות בפריסה בטורקיה לפני כשנתיים, ואת הכבוד להיות אחורי שלו בפעילות מבצעית, האחרונה שהיתה לפני המלחמה .

אני חייב לומר לפני הכל – הוא היה תמיד המילואימניק האהוב עליי :

על הקרקע - תמיד בעניינים, שנון ומצחיק ביותר, לפעמים עד דמעות .

באוויר – מקצוען (תמיד טענתי שהוא מס' 2 הטוב ביותר בטייסת), יצירתי ושם לב לכל הפרטים הקטנים .

במחניים – גדלתי על הסיפורים שלו מהטייסת הישנה ברמת דוד, הטיסות בלי החוקים שהיו פעם, ההווי המיוחד שהיה והחברותא החזקה בין הטייסים .

תמיד היה עובד במחשב על הפרוייקטים, עם תמונות וסיפורים על המשפחה והילדים .

במבצע האחרון – היה אימון בגליל, ובטיסה צפונה דיברנו על כל השנים שהוא טס, ושמח לבוא למילואים לאורך כל השנים, ואז אמר לי " שמע, אני תכף בן 40, טס כבר 15 שנה בפתן, הגיע הזמן להפסיק .. " שאלתי אותו למה, והוא ענה שהוא הגיע למיצוי בטיסות, ומעדיף להיות בבית .

עברנו מעל הבית ורן הראה לי אותו.

בתחילת האימון, שהיה בערב היתה לנו איזו תקלה קלה, אז התחלנו לחזור דרומה, בשמחה גלויה ביותר כי זה בדרך כלל כיף לחזור מוקדם יותר, ואז באזור הרצליה קיבלנו תקלה אחרת, כזו שמחייבת נחיתה בריצה למסלול קרוב .

מיד נחתנו בשדה דב, באזור 22:15, כיבינו את המסוק, הכל היה בסדר .

כמובן זה ארוע משמח, כי במקום לחזור עד רמון, ואז תחקיר מייגע, ואז תובלה, ולהגיע באזור 1 בלילה למרכז – הגענו 3 שעות לפני .

הזמנתי אותו אליי לדירה לקפה, אמר שכן ונסענו ברכב שלי שהיה בשדה דב, ואז בדרך אמר תודה אבל שמעדיף כבר לנסוע הביתה למשפחה . אז עצרנו, הוציא כסף ונפל על איזה נהג מונית שחיכה בשכונה, ושכנע אותו לנסוע צפונה .

בטורקיה היתה לנו אחת הטיסות היפות אי פעם,בתוואים מאוד קיצוניים – הרים גבוהים מאוד ונהרות רחבים .

אלו האירועים המשותפים שלי עם רן, ושוב חייב להגיד – הוא המילואימניק שהכי אהבתי והערכתי, תמיד הייתי מקשיב רוב קשב לסיפורים שלו, לדעות, ולבדיחות השנונות.