קוראים לי רוני אמיר והייתי עם רן (או כפי שכינינו אותו "כוכבא") יחד במגמת נווטים בקורס טייס (שזו תקופה של כמה חודשים).

לחלק הזה בקורס הטיס קראו "ראשוני נווטים" או "ראשוני אמנ"ט", וזה החלק הראשון שבו החליטו באותה תקופה לגבי מי שהופך להיות נווט. זו היתה תקופה של 4 חודשים מאוד אינטנסיביים - ולכן גם יחסית מגבשת (אפשר לראות חלק מזה בתמונות). עבדו בקבוצות וטסנו בקבוצות (של 3 אנשים בדר"כ). זו הייתה תקופה נהדרת מבחינה חברתית כי כבר עברנו את כל המשוכות הגבוהות של הקורס (ומרבית האנשים ששרדו עד אז אכן סיימו את הקורס). את השלב הזה התחילו 30 איש אך די מהר הפכנו ל-15. אני אומנם נשארתי בין ה-15 שנשארן אך לא שרדתי את סופו של השלב ועפתי למקום אחר בחה"א. רן המשיך ובשלב הזה בערך נותק הקשר ביננו. למען האמת, אני מודה שאפילו לא זכרתי אם רן סיים או לא את הקורס, עד ששמעתי על התאונה.

אהבתי את רן בגלל שהוא היה בחור מיוחד, למרות שקצת קשה להסביר מה זה בדיוק - הוא היה אנרגטי, חייכן, חיובי, מצחיק. למשל, בערך אחרי חודש של ראשוני אמנ"ט עשו את מדרגת המיון של הנווטים
("צ'ק נווטים") שבו העיפו את ה-15 איש מתוך ה-30. מי שעבר את המשוכה הזו נחשב לכמעט נווט (נותרו רק כ-10% מתוך כלל האנשים
שהגיעו לגיבוש שנה קודם לכן).
לכן גם היה נהוג לאחר הצ'ק לעשות מסיבה יחד עם המדריכים (שילוב נדיר בשלב כזה של הקורס) ורן היה היוזם של החלק הכי מצחיק בכל המסיבה.

באותה תקופה הייתי מצלם לא מעט, ולאחרונה העברתי חלק מהנגטיבים לסריקה - וכך בעצם נפגשתי עם רן שוב.

זכרתי שליונה פלד, שהיא אמא של תמר אשתי, יש איזה קשר חברי שמוביל אלייך, ולכן חשבתי שאולי כדאי לשלוח לך את התמונות האלו. לדעתי, לרוב האנשים אין הרבה תמונות של התקופה הזו, כי רוב הזמן היינו בקורס הטייס, ושם אסור היה להכניס מצלמה או לצלם (אני קצת לקחתי סיכון בעניין הזה). מצד שני, זה מסוג הדברים שלא כל כך יודעים איך ואם לגשת אליהם.

מכל מקום, רן היה בחור מיוחד וחלק מזה אפשר לראות בתמונות.

רוני.