כשעברנו לגור בנתניה, ב"חצר", לפני 24 שנים, רן היה בן 15. נער יפה, ג'ינג'י שחום עור בלי נמשים שאופיינים כל כך לאדומי השיער, דבר יוצא דופן.

אך לא זה בלבד היה יוצא דופן ברן. רן היה ילד, נער, בחור שתפיסת העולם שלו הייתה שונה מהמקובל .

"בחצר" שלנו בנתניה גרנו אימא- סבתא שולמית, עטרה אחותי, בעלה יעקב וילדיהם: גיל, אור, רן וזיו, אנחנו, אפרת ונדב בעלי וילדינו: ענבל, שני, ערן ומעיין התינוקת של החצר. כולנו בחצר אחת.

היו אלו ימים לא פשוטים, סבא הלל ניפטר חודש לפני שעברנו לנתניה וכולנו נכנסנו למסלול מיוחד של דאגה לסבתא שולמית.

עשינו תורנות שינה של הנכדים אצל סבתא והמשימה נפלה על כתפי אור, רן וענבל שלקחו על עצמם את התפקיד ברצינות ובמסירות.

המסירות של רן לדברים שלקח על עצמו התבטאה גם כאן. הוא מילא את התפקיד ברצון ומבלי להתאונן ובכלל היחסים שלו עם סבתא שולמית היו מפתיעים.

סבתא הייתה ידועה בנדנודים שלה על דברים שהיא חשבה שהם חשובים ואחרים בדרך כלל לא חשבו כמוה. אבל רן עם טון של סבלנות היה מפנה את עצמו מכל דבר ולוקח את ההוראות של סבתא ברצינות ועם המון הומור שהיה מאד אופייני לו.

כמו המקרה של הטיול השנתי.

בבוקר שרן עמד לצאת לטיול שנתי, כתה י"א עם אני לא טועה, סבתא באה לומר לו שלום לפני היציאה. כמובן היה מבול של הוראות ובדיקה אם לא שכח משהו מה"דברים החשובים". רן עמד עם תרמיל ארוז במרפסת היציאה מוכן לנסיעה וסבתא התחילה לשאול אם לא שכח לקחת כהנה וכהנה,בלי להתעצל, פתח את התרמיל והוציא דבר דבר, כובע, גופיה, קרם שיזוף וכן הלאה ובתום הבדיקה היסודית החזיר הכול לתרמיל מבלי להתרגז או להתלונן.

אופיינית מאד לרן הייתה הגישה הזו, לא להתווכח על דברים שאינם עקרוניים.

כך למשל, כשעטרה (או כל אחד אחר) הייתה מבקשת ממנו לעשות משהו, כמו לקצור את הדשא, או להשקות את הגינה, תמיד היה עונה בחיוב, "בסדר, אני אעשה", אבל כמעט תמיד הדבר לא היה נעשה. כך מנע הרצאות של שעתיים והטפות מוסר.

היחס הרציני שרן נתן לדברים שעשה התבטא גם בתוכים שגידל בחצר של סבתא. כשהחליט לעשות זאת, בנה כלוב לתפארת והביא תוכים שהתרבו אצלו בכלוב, הוא למד איך לטפל, להרבות והתייחס לכל הנוגע בגידולם ברצינות ובהתמדה.

כשרן התבגר הוא היה אבא משגע, הדרך שגידל את זיו, היחס המיוחד אליה ואל איתי ויובל, תמיד היה מעלה חיוך על פני, וזה לא סתם, את הסימנים הראשונים ליחסו המיוחד לילדים ראיתי כבר שנים קודם ביחס שהיה לו לערן ולמעיין במיוחד.

את מעיין רן מאד, מאד אהב, הוא פשוט היה מטורף אחריה, הוא קרא לה "קיצה" ( מנהג שהיה שגור על כל בני משפחת כוכבא לתת שמות מיוחדים לכל אחד) ואחר כך כשעלתה לכיתה א' החליף את השם שלה ל"כיתה".

הוא היה משחק איתה ללא לאות, עושה לה כל מיני דברים מפתיעים כמו בלוני סבון ענקיים, משחקי תופסת על הדשא וראו שלא פחות ממנה גם רן נהנה מאד.

כשרן התגייס, מעיין הייתה בת 3. כשהיה חוזר הביתה לחופשה, היה ניכנס קודם כל אלינו כדי לראות את מעיין ורק אחרי שראה אותה הלך הביתה.

גם ערן קיבל ממנו תשומת לב מיוחדת, לא אשכח את סוף קיץ 1987 טרום עלייתו של ערן לכתה א', אני רואה את רן וערן בספריה שלנו מעמיסים ספרים לתוך הילקוט החדש של ערן. כשתמהתי מה הם עושים, הסביר לי רן שזה אימון לסחיבת ספרים בילקוט כדי שערן יהיה מוכן לכתה א'. כך רן מילא לו את הילקוט בספרי אנציקלופדיה והוליך את ערן במעלה הרחוב הלוך וחזור כדי שיתאמן לקראת בית הספר.

כשבגר, לא אחת הפתיע אותי בתגובות שלו ובדעות הנחרצות שלו על דברים שקרו, ולא אתכחש ואומר שלעיתים היה מצליח להרגיז אותי בדעותיו על דברים שהיו בדרך כלל כל כך אחרות ממה שרגילים לשמוע. ואז היינו מתעמתים אך אף פעם, אף פעם לא זכור לי שרן ניכנע לדעותיי.

כזה היה רן, עם רעיונות שהיו רק שלו, עם גישה לדברים שהייתה רק שלו, עם דעות על דברים שהיו רק שלו, עם התנהגות שהייתה מיוחדת רק לו ועם תגובות שאפיינו רק אותו.

רן גדל איתנו בחצר אחת, היה בביתנו כבביתו ותמיד היה מלווה אותו איזה משב מיוחדות.

אנחנו תמיד נזכור ונאהב אותו בשל היותו כזה.

דודתו, אפרת