top of page
בועז (בן דוד בשלושים)
רן, בן-דוד שלי, התיישבתי לכתוב לך כמה מילים.
הרגשתי שאני חייב, פשוט אף-פעם לא אמרתי לך, ככה ישר בפנים, מה אני מרגיש כלפיך.
השתתפתי היום בפירוק המשרד שלך, משרד האדריכלות שהקמת השנה לבד במו ידיך בבינימינה.
לצערי, לא הספקתי לבקר שם כשעוד היית איתנו.
אני מוצא את עצמי מסדר את כלי העבודה שלך, את הקלסרים, מוריד מהקיר את השלט "סברס-אדריכלות ישראלית", ואז אני נתקל בשקית עם אלבומי תמונות ישנים.
לא יכול להתאפק, מתיישב ומתחיל לדפדף.
פותח את האלבום הראשון, סבא הלל וסבתא שולמית עם דוד אבינועם עומדים מחובקים מאחורה וגם אייל אח שלי עומד שם איתם.
מקדימה עומדים הצעירים, גיל, אור, אתה...ואני. אנחנו בני 8 .... אולי 9.
והמחשבות מתחילות לרוץ איפה סבא וסבתא, איפה דוד אבינועם ואיפה אייל...
כולם מזמן לא איתנו.
באלבום הבא אני מוצא אותך מבקר בארצות הברית בבר- מצווה שלי, תמונות מוושינגטון ומהטיול לקנדה עם הקראוון... מסתבר שהיינו חברים טובים פעם.
כמובן שאני לא יכול לשכוח גם את הטיול שעשינו ביחד לפני שהתגייסת.
רק שנינו, חודשיים שלמים, מתגלגלים ביחד ברכבות בכל אירופה.
כמה חוויות, כמה שטויות והמון זיכרונות טובים.
האמת היא שלא תמיד היה קל לסבול אותך, כבר אז באותו טיול גיליתי את זה... העקשנות שלך, לא ממש אהבת להתפשר, ואני הצעיר, הייתי צריך ברוב המקרים להתאים את עצמי אליך.
אבל בתכלס, מאוד אהבתי את הטיולים איתך. גם הטיולים בחו"ל וגם הטיולים בארץ שגלית דאגה לארגן בכל יום-הולדת שלך בשנים האחרונות.
כל פעם למקום אחר. תמיד גילינו איתך מקומות ושבילים חדשים.
זה מאוד יחסר לי.
לפני בערך חודשיים הזמנת כמה חברים טובים, ואותי ביניהם, לארוחת גורמה שהכנת לבד במו-ידיך, אצלכם בבית בבית-חנניה, לכבוד יום ההולדת של גלית.
הארוחה, השולחן וכל האווירה היו מדהימים... ובאוטו, בלילה, בדרך הביתה לת"א, חשבתי לעצמי... כמה נתינה יש בך, כמה רגישות וכמה רצון להעניק ולתת.
אבל מצד שני גם כמה מרחק וחספוס שלא תמיד עזרו להתקרב אליך באמת.
3 ימים לפני שהמסוק שלך התרסק אפילו זכיתי לפרידה אישית ממך, פגישה של אחד על אחד, ככה סתם, באמצע יום עבודה, בבית הקפה האהוב עליי בת"א.
ישבנו רק שנינו ודיברנו, מה שלא יוצא לנו לעשות הרבה בשנים האחרונות. מקרה נדיר.
סיפרת לי על העסק שלך שהולך ומתפתח, על בתים חדשים שאתה מתחיל לתכנן לכל מיני אנשים, על המשפחה שלך שפתאום גדלה, על האחריות ועל ההתקדמות של הבית שאתם בונים ביחד במושב חירות.
מי ידע שזאת תהיה הפגישה האחרונה שלנו...
רן, עצוב שככה הלכת לך מכאן, ממש באמצע החיים.
אבל אם יש דבר קטן שמנחם אותי, זאת העובדה שתמיד חיית כאילו אין מחר... ובסופו של דבר מסתבר שכנראה צדקת.
החיים שלך היו קצרים, אבל אני יודע שחיית כל רגע בהם. וזאת מחשבה קטנה שמשמחת אותי.
ולסיום,
אף פעם לא אמרתי לך את זה, אבל האמת היא שפשוט אהבתי אותך, בדרכי שלי.
וכשאני כותב לך עכשיו את המילים האלו, עברו רק שלושה שבועות מאז שנהרגת...
ואני מרגיש בפעם הראשונה שאני מתגעגע אליך באמת.
רן, איפה שאתה נמצא, שמור על עצמך.
בועז.
bottom of page