אחרי צהרים שקטים. יושבים על הסיפון. מסתכלים על הים.

איי הבהאמס, מי היה מאמין? הסירה חוצה את הגלים שנפרשים בכחול עמוק עד טורקיז, נפגשים בחופים לבנים. הרוח בפנים והמחשבות רצות.

אז מה עם הקטנים? אולי הם מתעוררים מאיזה חלום?

הילדים שלך – זיו, איתי ויובל – איך שאני מתגעגע אליהם. כמה שאני אוהב אותם. זה כל כך מתבקש להאמין שאתה רואה אותם, שאפילו לי זה נשמע פתאום הגיוני, אבל עמוק בפנים אני יודע שאתה מפסיד. אני יודע שאתה מפסיד את כמה שהם גדלו, וכמה הם חמודים.

אני מנסה לנחש איך היית מגיב לכל סיטואציה. איך היית בוחר לחנך כשיובל בודקת את הגבולות, מגלה את העולם.

ברור לי שלא אני הוא זה שצריך היה להיכנס עם איתי, אולי בפעם הראשונה שלו, לבית הכנסת, בתפילה של יום כיפור.

אני יודע שאף אחד לא יכול לעטוף את זיו באהבה שלך. אהבה שנעלמה לילה אחד והשאירה נערה בת חמש שמתמודדת עם המצב החדש בבגרות מפתיעה, שואלת שאלות ברמה הפילוסופית.

אני מנסה לדמיין אותך, איך אתה נראה. איך התנהלו השיחות שלנו.

הנשימות שלי הולכות ונהיות יותר ויותר כבדות. אני מרגיש איך הדמעות כבר מציצות מתחת למשקפי השמש, משאירות לי כתמים כהים על החולצה. כולם רואים, אבל עושים את עצמם כאילו לא שמו לב. הרי הם לא יכולים להבין מה יכול להיות עצוב בנוף הפסטורלי הזה.

משהו עצוב קרה לנו, והוא עמוק וסופי עד שנהפך לחלק מאיתנו. לא, העצב לא יעזוב, ואין טעם או רצון להיפטר ממנו. הוא נשאר איתנו כמה רחוק שלא ניסע, בכל דבר שנעשה. לנצח. ויחד איתו החיוכים. רגעים של אושר. אופטימיות. אתה יודע, נלחמים בשנה הראשונה.

הבוקר נזכרתי בכמה קטעים מהילדות שלי. סיטואציות טיפשיות, אבל כל כך מאפיינות: יום אחד באת אלי עם הפמוט של יום שישי, ביקשת ממני לכבות אותו, ומיד נתת ביס ובלעת חצי מהנר. הייתי בשוק עד שהסברת לי שזו הייתה בננה, והפתיל הוא פרוסת פקאן שבוערת טוב בגלל שפקאנים מלאים בשמן. מבטיח לעשות את הטריק הזה לקטנים, ולעדכן אותם שכל הזכויות שמורות לך.

נזכרתי במכתב שתלית על הדלת ביום שישי, כשחזרת גמור מעייפות מהצבא. הסברת שלא כדאי לנסותלהיכנס ולהעיר אותך, כי חיברת את ההדק לידית של הדלת, ונתת מספר סיבות שבגללן אתה מסכים שידפקו על הדלת. אני זוכר שאחת מהן הייתה: "במידה וסדאם חוסיין מודיע שהוא מתגייר".

והייתה גם תחרות גרעפסים שהתחילה בגלל ששכנעת אותי שאתה יכול להרעיד את החלונות במטבח כמו בבום על קולי ממרחק של שני מטר.

לסיום, תדע שהיית גאה בכולם. אבא ואמא מדהימים. שקולים כל כך. מתחשבים. גלית גיבורה. הקטנים, האחים, המשפחה, כולנו פה נורא מתאמצים ומתגעגעים בטירוף.