חלפה שנה מאותו יום במלחמת לבנון השניה.

מאז, אצלי (ואני בטוח שלא רק אצלי) מקוטלגת כל מחשבה והחיים בכלל ללפני שנהרגת ואחרי.

מעגלי החיים (ילדים, בית עבודה) מאלצים אותי (ואולי טוב שכך) לתפקד כמעט כרגיל.

הקטנים שלך: יובל ואיתי (ריגי ואלון) – מדהימים.

כשאני מביט בהם, חולפת באופן קבוע המחשבה: כמה שהפסדת אותם...

וכמובן הם אותך!

זיוולוק: בוגרת, נבונה ומבינה כל כך.

אני מצליח לזהות בעיניים שלה את המבט החודר והנבון שלך...

גלית: "גדולה מהחיים" מנצחת על גידול הילדים, הבית, בניית הבית ב"חרות".

מתבלת מדי פעם את הכאב בהומור ציני.

אמא ואבא: למרות האסון, מתפקדים בכל מעגלי החיים בצורה מעוררת כבוד.

תמיד חושבים על האחר תוך ויתור על רצונותיהם וצרכיהם.

ממלכתיים עד רמת האבסורד.

מקווה שהם חזקים ובריאים, למרות שהפציעה הפנימית קשה ואכזרית.

המשפחה המורחבת משולה לבנין עצום שנבנה עם יסודות נכונים וחזקים (אתה בטח מבין בזה טוב ממני) ולכן מסוגל לעמוד ברעידות אדמה וזעזועים מהסוג הזה.

כולם מאוד תומכים, מחבקים ונותנים כוח להמשיך.

אני מוצא לנכון לציין את דודה אפרת (שחגגה לאחרונה יומולדת 60) כנושאת הדגל.

אתה איתי תמיד: בנסיעה בכביש 6 המונוטוני, בחלומות, בשמחות, בעצירה ברמזורים ובכלל...

למדתי עליך בשנה הזו המון דברים שלא ידעתי.

נשארו המון שאלות שלא הספקתי לשאול אותך...

לו רק ניתנה ההזדמנות לשאול...

מתגעגע, אוהב וכואב

אחיך

גיל