אם אני צריכה לבחור רגע שנחרט עמוק בזיכרון, שמזכיר את רן

ועד היום מעלה חיוך רחב...

בית ספר. שיעור ספרות, יום אביבי אחרי חופשת פסח. שעת צהריים די מאוחרת.

נכנסת המורה לספרות לכיתה. היא
נתנה לנו משימה לחופשת החג לקרוא את הסיפור

"בדמי ימיה" של ש"י עגנון.

אין צורך לציין שאולי חצי מהכיתה קראה, והיתר מי יודע.

כדי להקדים תרופה למכה ביקשה המורה ממי שלא קרא את הסיפור לצאת החוצה.

רן נשאר לשבת, וזה עורר את חשדה.

ניגשה אליו ושאלה, "רן, קראת את הספר?".

רן השיב, "קראתי ולא סיימתי..."

"עד לאן הגעת?", שאלה.

ורן בלי להניד עפעף השיב: "עד לאן שהאמא מתה"...

בדמי ימיה, סיפור לא רע, דרך אגב... נפתח כך:

"בדמי ימיה מתה אימי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה.

מעט ורעים היו ימי שני חייה..."

המורה כמובן העיפה אותו החוצה. ואנחנו נשארנו צוחקים עד דמעות... בכיתה...

לא יודעת איך זה קרה. אבל בבוקר שרן נהרג התחלתי לקרוא ספר.

הציטוט שכתבה הסופרת בפתיח הספר היה ציטוט מ"בדמי ימיה" של ש"י עגנון.

דמותו של רן עלתה
עם חיוך רחב. איך רגעים רחוקים מן העבר חוזרים אלינו

ככה באמצע החיים, חשבתי.

לא תיארתי לעצמי שבאותו יום בצהריים, אחרי שנים שלא נפגשנו,

נלווה אותו בדרכו האחרונה.

הכרתי את רן בבית הספר.

בית ספר רופין. בית ספר של מושבניקים...

רן בא מנתניה. הג'ינג'י מנתניה.... זה לא הפריע לו להיות אחד מהחברה די מהר...

חושבת שלא יהיה מוגזם לומר שאת הגיל ה"בעייתי" ההוא של התיכון

היה משמח, מהנה ומרתק הרבה יותר לעבור במחיצתו של רן.

השנינות האין סופית, השמחה והצחוקים, הרגישות,

החברות הלא נגמרת, השיחות, השטויות, המכתבים, הפתקים, הטיולים,

מוסיקה, סרטים, הרבה שיגרה והמון הפתעות ומקוריות כמו שרק רן היה יודע.

הכל נשזר והתחבר ונשאר עמוק בזיכרון בפינה חמה ומתוקה.

ככה היינו אז.

לפני הצבא רן נסע לטיול באירופה. קיבלתי ממנו מכתב ארוך

(עם הוראות מדויקות
על המעטפה לדוורים איך למצוא אותי). הוא כתב שם:

"חזרתי מן הטיול (הנהדר) אל המציאות האפרורית של חיי היום יום בארץ,

מן ההרים והנחלים הערים והאתרים של אירופה הנקייה,

אל ארצנו החמה, הקטנה והענייה אותה אני מאוד אוהב. קשה להבין ולתפוס שיש

"חיים לאחר הטיול", שצריך להמשיך לחיות

ולהפוך את כל החוויות והריגושים הנהדרים – לזיכרונות – לתמונות באלבום..."

היום, שנים אחרי, התמונות באלבום התערבבו עם הזיכרונות,

הזיכרונות עם התמונות.

נועה

בית יצחק

פברואר 08