top of page

רן היה חבר אמיתי (ערן גיל-בר , חבר ילדות)

רן היה בן כיתתי מכיתה ז' עת הגענו לרופין ועד למסיבת הסיום של י"ב בה כיכב,ואותה הנחה ובה שימש גם כתופים אותם חיקה בקולו עד שאיש לא ידע כי אין באמת תופים.
רן היה דמות מרכזית וססגונית בחיי החברה של הכיתה.
תמיד מלא הומור -
על סף הליצנות אך מצד שני בחור חכם ומבריק שהלימודים "יצאו לו מהשרוול".

העירוני הג'ינג'י התאקלם עד מהרה בהוויה המושבניקית של תיכון רופין והיה לחלק בלתי נפרד ממנה.
רן ידע בכל סיטואציה להפיק רגעם קומיים. זכורה לי סצנה בה אני ורן נוסעים בסובארו ה"פשע" שקנה רן ליד הקניון בנתניה ימים ספורים לאחר שהוציא רישיון נהיגה. תור ארוך של מכוניות השתרך לפני הרמזור ויצר פקק תנועה.
לפתע בהחלטה של שניות ראיתי את המבט המוטרף בעיניו ואז אמר לי : "בוא תראה משהו נחמד" – רן הוציא את תעודת הזהות החדשה שלו (שאת תמונתו בה כיסה בתמונת זקנה בת 90 שגזר מהעיתון) הצמיד את תעודת הזהות לשמשת הסובארו המרופטת, התחיל לצפור כמו משוגע ותוך שהוא מוציא את ראשו מהחלון צעק :"לזוז, לזוז, משטרה". היה מדהים לראות את כל המכוניות מפנות במהירות את הדרך ואנו עוקפים את כל טור המכוניות.
לאחר שסיימנו לעקוף והגענו לראשית הטור חזר רן ונהיה רגוע ותרבותי כאילו לא ביצע את מעשה הקונדס המוטרף הזה.

רן היה חבר אמיתי. הוא היה מסוג האנשים שבאמת חסרים כבר בארץ הזאת. מלא אידיאלים, נבון, ובעל חוש הומור. רן היה מסוג החברים שגם אם לא היית בקשר זמן רב איתם, בכל רגע שתפגשו או תדברו ימשיכו הדברים מאותה נקודה בה נפסקו.

לאחר הצבא לא הייתי בקשר הדוק עם רן וחיינו נפרדו למסלולים שונים.
נפגשנו בכמה הזדמנויות והתייעצתי איתו מס' פעמים בשנים האחרונות.לאחר שעזב את הצבא..
פגישתנו האחרונה הייתה אקראית, כחודש לפני נפילתו בתחנת הדלק של חבצלת השרון. שנינו עצרנו לקנות קפה לדרך ואני זוכר שלמרות פרק הזמן הרב שעבר מאז שהתראינו הפגישה הייתה כאילו זה רק נפרדנו.
רן חסר לי מאוד בעצם הידיעה כי הוא אינו בסביבה יותר. נפילתו הכתה בי כסכין חדה, רק ברגעים כאלו אתה יודע מה הרגשת באמת כלפי אותו אדם.
דמותו ורוחו ליוו אותי כל ימי אותה מלחמה ארורה עת נלחמתי גם אני על אדמת הלבנון וחידדו עבורי את עצם המהות שלנו כאן במקום הזה.

יהי זכרו ברוך
ערן גיל-בר

אביחיל, פברואר 2008
bottom of page