ארבע שנים למותך

שוב התכנסנו כאן, בקרית שאול, לזכור אותך.

האמת שזה הפך כבר לרוטינה - חופש גדול, קיטנות, ים, בילויים ואזכרה לרן. שילוב מעניין לכל הדעות. אפילו ניתן להגיד שאתה ממש תקוע כאן באמצע, לא רחוק מהים, ממש לא רחוק מהסינמה סיטי ואם נרחיב טיפה את הרדיוס ניפול גם על הלונה פארק.

אני זוכר את הבילויים שלנו בחופש כשהינו ילדים: לרדת לים בנתניה עם הסברס והמדרגות האין סופיות, להתרגש פעם בתקופה כשלקחו אותנו ללונה פארק. הסינמה סיטי באותה תקופה היתה סרטי טרזן בשעה 11 בבוקר בקולנוע שרון הישן, שהיום עומד נטוש כאבן שאין לה הופכין או כאנדרטה לתקופה אחרת שהולכת ומתרחקת.

לא הרבה פעמים בשנה אתה מוצא את הזמן לחשוב ולהסתכל אחורה. דוקא הכתיבה הזו נותנת לי הזדמנות לחפור מהזיכרון ארועים שקרו לאורך השנים, שחלקם, או ליתר דיוק המענינים שבהם, קרו בחופש הגדול. אני מהרהר אם לילדים שלנו יצרב האירוע העצוב הזה כאן כחלק מחווית החופש גדול .

אני נזכר בילדותינו כשהיית בוכה מסיבה כלשהי, הינו גיל ואני שרים לך את השיר של טרזן וזה ישר היה גורם לך לנגב את הדמעות, להתגבר על כאב המכה או העלבון ולחזור לשגרה ממש כמו טרזן. זו היתה טכניקה להחזיר אותך למצב שגרה ללא התערבות מבוגר שעבדה כמה שנים עד שגדלת והבנת שאתה בעצם לא טרזן באמת.

התכנסנו כאן שוב כדי לזכור אותך, וזאת למרות שאני אף פעם לא שוכח. הרי הזיכרון
תקוע עמוק בפנים וצץ בכל מיני סיטאציות יום יומיות, ללא כל סיסטמטיות שאפשר ללמוד וליצפות אותה מראש. זה יכול לקרות
בכל מצב ולא תמיד ברגע הכי נוח. כמובן שאז לא זורמים עם המחשבה כי זה זרם מסוכן, אלה מנסים להדחיק או לדחות את החשיבה עליך ולהסוות את זה היטב מהסביבה הקרובה. וכשאפשר, כמובן שזורמים ונזכרים ומגיעים למקומות רחוקים.

ארבע שנים זה כבר לא מעט זמן. אפשר להספיק לעשות המון דברים בחתיכת זמן כזו ובכל זאת אתה צץ מדי פעם וחוזר ועולה. אני שואל את עצמי לפעמים אם אתה עדיין בעינינים? והאם כנגד כל היגיון אולי אתה באמת מסתכל מלמעלה ורואה את הבלאגן כאן למטה אצלנו. ומה הייתה אומר? ואיך היית מגיב?

גלית למשל ביקשה ממני בסוף שנת הלימודים, להגיע לסיום חוגי הבלט של יובל וזיו. כמובן שהיא ציינה שרק אם אני יכול וזה נח לי ואני בטוח שגלית היתה מבינה וגם הילדים היו ממש בסדר עם הברזה ואני אפילו לא ממש מתעניין בבלט, אבל לי בפנים היה ברור שאין לי שום תרוץ שיוציא אותי מזה. הרגשתי חייב בעיקר לך. ישבתי שם בארוע החגיגי, הסתכלתי על יובלי ועל זיו שהיו כל כך יפות, כל כך שמחות, מבצעות את הריקוד בצורה מושלמת ואז בכל החגיגיות הזאת שוב הצטרפת אלי. שוב חזרת ועלית, כולם שמחים ואתה אתי . אני שבאתי על תקן ממלא מקום ידעתי בתוך תוכי שהתפקיד גדול עלי ואתה היית מבצע אותו בצורה הרבה יותר מושלמת ושכל הסיטואציה הזו מיותרת ומה קיביני מאט אני עושה כאן במקומך? ואיך הפסדת בענק, כי היית נהנה כאן פי מליון ממני, כי הם שלך.... וכנראה לעולם לא יכול להיות ממלא מקום בתפקיד הזה...