הקיץ כבר כאן חזק כמו תמיד על כל מרכיביו כולל הפגישה השנתית
בבית הקברות, לחות מעיקה וחם חם מאוד. יש לי תחושה שהמפגש הזה הולך ומשנה משנה לשנה את אופיו. לא ברור מאיפה ולאן אבל כל שנה זה בא והולך בצורה שונה וקצת אחרת. הזמן מתחיל
להשפיע, מצד אחד אתה מתרחק מצד שני מאד קיים. עדיין לא סיפור ישן, אבל גם לא חד משמעי וצורב כמו שהיה. החיים חזקים מהכל והמוות שלך נכנס לארועים שמחים ועצובים, מפגשים משפחתיים, חגים ולפעמים מגיע לבקר בלי סיבה מיוחדת.

יש מצבים קבועים שאני נזכר בך. לדוגמא, בנסיעה
על כביש 5, מערבית לצומת הכפר הירוק, יש קשר עין עם הנקודה הזו
ואין מצב שאני לא אעיף מבט חטוף לכאן ואזכר, אולי קצת אתגעגע אליך. הזיכרונות מעורבבים ואין בהם סדר מסוים. קטעים מהילדות, בגרות, הדפיקה בדלת ועוד כל מיני אנקדוטות קטנות מהחיים שעברנו ביחד. זה הולך ומתרחק, תופס צורות חדשות, הסביבה משתנה כל הזמן אבל זה קיים, זה מלווה כמעט בכל מקום .

נדיר שאני נכנס לכאן לבקר, הרי מה יש כאן בעצם? למעשה כלום, אולי כן משהו לא ממש מוסבר. בית קברות צבאי, אני מסתובב בין הקברים קורא מה כתוב, סיבת המוות, גיל, מילות המשפחה, עושה לעצמי סטטיסטיקות ומגיע לקבר שלך. נעמד הכי קרוב אליך, בוהה באבן שכבר בהיתי בה אין ספור פעמים, אני ואתה לרגע של ביחד, שנינו לבד, אני חיי ונושם ואתה אבן. אלו אותם רגעים שבחיים היה די קשה לתאם ועכשיו אני יכול לבוא לבקר אותך בלי שום תאום מראש, תמיד פנוי בשבילי, כבר לא מקבל טלפונים תוך כדי פגישה אבל גם די אדיש כלפי. למעשה אני כאן עם עצמי ועם הזיכרון ממך בצורה של אבן עם גינה שאימא מטפחת כאן בביקוריה התכופים. אני שותק, אתה לא מגיב. פגישה מוזרה של שני אחים בבית קברות. מסביב הכול רגוע, פה ושם הורים מטפחים איזה קבר של הבן הבת שאינם, סיטואציה מוזרה. הפגישה ממצה את עצמה לאחר כחמש דקות. הרי בתכלס לא צריך אפילו לחכות למלצרית שתביא את הקפה, זו פגישה שצד אחד הוא היוזם והוא גם זה שקובע מתי היא נגמרת.אז אני הולך, חוזר ליום יום ואתה נשאר כאן לתמיד.

חושב בזמן האחרון למה בעצם מתגעגע אצלך? נהיה קצת מטושטש משנה לשנה, מתרחק . אולי מתגעגע לקצת שיחה איתך על השוטף, אולי התייעצות מקצועית כיצד יש למקסם שטח מבחינת תכולת עמדות עבודה או
סתם שיחה פוליטית אם אולמרט יותר זכאי או יותר אשם ?
מתגעגע לילדות בכלל ונזכר גם בילדות איתך. זוכר מריבות, זוכר את היום יום בבית. מדי פעם קופץ לי סרט אחר בלי ממש סדר כלשהו או תיארוך.

נסענו לריגה, אימא אבא גיל זיו ואני, וגם שם בקרנו קברים ואפילו שיפצנו אחד. עם כל הציניות המשפחתית כנראה
שהטיפול במוות
כן עושה לנו משהו ואנחנו לא לגמרי אדישים. כנראה שגם לבתי קברות יש משמעות והם לא לגמרי כלום. לפחות לחלקנו, קברים אומרים משהו והם לא סתם עוד גינה באזורי הביקוש. מעבר לשיפוץ קברים היה שם כיף גדול, כיף של ביחד וכרגיל היית חסר. איכשהו לא ממש הזכרנו אותך ואם כן זה היה בציניות הרגילה, אבל אני בטוח שאצל כולנו זה עבר בראש כל הזמן. מעבר לבילויים שם גם ביקרנו ביערות בהם נרצחו אלפי יהודים ואנחנו שאבדנו רק אותך ניסינו להבין את הכמות הנוראה בהכפלה של התחושות של איבוד אחד בלבד. קשה לתפוס ולהבין . חזרנו מאושרים כל אחד לשגרתו הוא.

במסגרת ההרהורים שלי במותך שאלתי את עצמי האם גם ניתן להרוויח ממוות או
רק להפסיד ? יתכן שמהמוות הנורא שלך יש לך איזה רווח? אפילו שולי?

לדוגמא, בשנה האחרונה הצלחת לחסוך מעצמך את קומה 9 באיכילוב, מחלקה אונקולוגית. שם כולם מחוברים לרעל הזה שנקרא כימוטרפיה ואולי תופתע שגם אבא מחובר כמו גדול, כן כן הסיגריות . האמת היא שהוא לוקח אחריות ועובר את זה בגבורה גדולה. אימא כמובן, גיבורה לא פחות ומצליחה להתמודד עם הכול ביחד ולא לוותר לעצמה בכלום. למרות שאין לשניהם הרבה דרישות כלפינו, הסיטואציה לא מלבבת ואני בטוח שמשפטנים היו קובעים בשפה מנומקת שאפשר להגדיר זאת כרווח מבחינתך .

כרגיל, גם בהתמודדות עם הסרטן של אבא שיטת הציניות המשפחתית עובדת ומסייעת. אנחנו ציניים לגביך, לגבי הסרטן של אבא ולגבי כמעט כל דבר שצריך לעבור ולהתמודד.

למרות כל הציניות הזאת השארת לנו המון עצב ודמעות. אני חושב בעיקר על אמא, אני רואה כמה קשה לה
בארועים משפחתיים,במפגשים וברגעים של גאווה בילדך.

זה כבר הפך למסורת שאנחנו מגיעים להופעת הסיום בסטודיו לריקוד של זיו ויובל. לכאורה, כולם מאושרים ושמחים. הריקודים מדהימים זיוי בסטפס, יובל בריקוד עם חישוקים, מחיאות כפיים, הבזקי מצלמות ואני
בזוית העין קולט שאמא בוכה...ואז גם אצלי העניים נרטבות ובגרון זה לא כמו תמיד. עצוב לנו שאתה לא שותף לחוויות יותר, שאתה לא גאה, עצוב לנו שאתה לא אבא יותר, עצוב לנו שאתה איננו לעצמך ולסובבים ועצוב לנו גם קצת על עצמנו.

לא יודע עם ספרתי לך אבל קשה לי עם בכי. זה מביך אותי לראות אנשים בוכים. משהו חינוכי כניראה. אבל אתה רן, השארת לנו המון דמעות. לחלק הן בפנים ולחלק זה יוצא החוצה.

לילה, לבד במשרד, עניים רטובות .... כותב לך דמעות.