top of page

איתי אורון אזכרה 2010

שלושים, שנה, שנתיים, שלוש, ארבע שנים וחמש פגישות בשמחות.

טעם וריח של קיץ, המצב, קיטועים משיחות
מרפסת, קלישאות, קטעים משלאגר, לא מעט ציניות, אמרות כנף, דני סנדרסון, פסיכולוגיה בגרוש, קול חנוק, מיצוי יכולת הביטוי המוגבלת שלי, כמעט הכל כבר נכתב, נאמר, קצת נחשף

הזיכרון כמו סרט ישן, פריימים שרוטים, קטועים, קפיצות, לרוב מטושטש, לעיתים עדיין חד, פעמים פס קול בלי תמונה פעמים סרט אילם, בגלל פגעי הזמן נהיה קשה לבנות תמונה.

השנה הלוח העברי מאוד פתוח יחסית ללועזי, בדרך כלל התאריך יוצא כמעט ביומולדת שלי – אתה כמעט בחצות 20 ליולי אני ב 21.
ב 27
-
אני יוצא לחופשת שחרור, עוד מעט נפרדתי מהפרייבט ומהפלאפון בטח יעשו לו ריסט וסופסוף ימחקו ממנו את המספר שלך שלא יכולתי למחוק בעצמי.

יש חברים, ויש חברים טובים, יש בינינו כאלה שיש להם הרבה או מעט או שרק נדמה להם, אף אחד לא רוצה להיות אתה לעצמך.

הכי טוב יכול להיות רק אחד כי יותר מאחד זה כבר לא הכי, אנשים זה לא הנדסת מערכת – אין
יתירות.

יש הרבה דברים שאני לא מבין בעניין הזה של חברות. למה זה יכול לקרות רק מלבד? מה הדינמיקה? למה זה עובד או לא?

אני כן מבין פוטנציאל לא ממומש של חצי חיים כמו בצל שבקושי התחילו לקלף אותו.

ב 31 ליולי 1944 נעלם מטוסו
של אנטואן דה סנט אקזופרי במהלך משימת צילום. חברו היהודי ליאון ורת הסתתר מפני הנאצים בצרפת הכבושה ושמע על היעלמות חברו באקראי כשהאזין לרדיו. ביומנו כתב: "החברות היא מסתורית, כמו האהבה, אולי אפילו יותר. חברות אינה יכולה להתקיים אם החבר אינו מקבל את חברו כמו שהוא. חברות אינה יכולה להתקיים בלי שתקבל את עצמך. החברות כמו האהבה, נוצרת במקדשי הזיכרון..."
bottom of page