top of page

גלית אזכרה 2009

אהוב יקר שלי,

שלש שנים אחרי. שלש שנים של געגוע תמידי, התמודדות אינסופית יומיומית עם הרבה ירידות ומעט עליות . שלש שנים של שינויים
קיצוניים באורח חיינו, בסובבים אותנו בילדינו ובי. שינויים כה גדולים עד כי לפעמים קשה לי לשים את האצבע על, מה הבסיס ומה השינוי. מה נורמלי ומה התוספת.
לפעמים נראה כי המציאות החדשה, שנבנית לצערי הרב כלכך בלעדיך, היא החיים

פעם כל צעד כל רגע היה מושווה לרגע שיכל היה להיות לו היית והזיכרון של מה שיכל היה להיות היה מוחשי היום בנוסף לכל קשיי
היום יום,רגשי האשמה, הניסיון לפצות את הילדים על מה שאין, מתווספת גם האשמה שבשכחה.

אולי בגלל זה ואולי בלי קשר רציתי היום לספר עליך. להזכיר למי ששכח ולגלות למי שלא מכיר. מאז שנהרגת
כתבתי כמה קטעים של זיכרונות משותפים:

זוכרת את הפעם הראשונה שנשארתי לישון אצלך. כמה אירוני, זה היה בערב יום הזיכרון . זוכרת גם את הבוקר הראשון שלנו יחד, שמתי עליך את הראש על החזה, אתה חיבקת אותי ואני זוכרת שחשבתי שאיזה כייף שיש לי אותך, שכמה זמן רציתי להרגיש כזה ביטחון, לשים את הראש על מישהו ולדעת שהוא שלי. וזו התחושה שנתת לי תמיד של ביטחון של יציבות. תמיד היית רחב, חזק, מגונן בריא, כמו עמוד ענק שאפשר להישען עליו בכל מקרה לא משנה מה

חודש אחרי נסענו יחד לארה"ב. שבועיים של שכרון חושים ופינוק אינסופי. אני זוכרת במיוחד את הפיקניק על החוף בדרך לסן פרנסיסקו. קנית גבינות מעולות, יין, מפת משבצות, שמת בסלסלה ופרשת הכל על החול הלבן בין הסלעים וכשחזרנו לאוטו הקדשת לי את השיר מהסרט של בני וגון. תמיד הקשבת למילים, הכרת שירים, ידעת להקדיש דברים רלוונטים,. שנאת אנשים שבטבע, בפיקניק פותחים מוסיקה מהאוטו. תמיד אמרת תקשיבי לשקט לטבע, לא היית מפספס שום פרט, לא ציפור במרחק קילומטר, לא שלט, לא פרח וכעסת שאני לא כזאת.
בטיול הזה גיליתי את היכולת שלך להגיע למקום חדש ולתת לחושה כאילו גדלת בו, את כושר הניווט לחוש תמיד את הכיוון הנכון. לטייל איתך זה הדבר הכי כייפי שיכל להיות. תמיד בתקופות קשות ידעתי שאם ניסע אני אתאהב בך מחדש.

ביום אחר כתבתי: קיבלתי עכשיו עוד שני סיפורים עליך במייל. שוב נזכרתי כמה מיוחד אתה והבנתי שכמה אנשים שלא יכתבו עליך יהיה מאד קשה לתאר במדויק את הדמות המורכבת שהיית.
תמיד
רצית להיות "בלתי ניתן להכרה". אני זוכרת פעם שנסענו ללילה רומנטי בירושלים, לקחת אותי לסייר בחומות ולראות נופים בלילה. בדרך דיברנו על היכרות ואמרת שאני מכירה רק אולי 30 אחוז ממך בשעה שאני מבחינתי הרגשתי שהכרתי הכל. דקה לפני שהתחתנו חזרנו לשיחה ההיא ואמרת לי בחיוך שהגעתי לדרגת היכרות
של 80 אחוז או אולי יותר ושאני יכולה להירגע. רצית לתת לי הרגשה תמיד שאני לא מכירה אותך עד הסוף אולי כדי לשמור על המתח. ודווקא עכשיו שאני שומעת עליך כל כך הרבה סיפורים מכל כך הרבה זוויות ודמויות שונות בחייך אני רואה שהכרתי הכל ומעטה הסודיות שנהנית להתכסה בו, היה רק כיסוי.

בשעה שאני כותבת לך מתחיל גשם חזק. אהבת את הגשם, במיוחד את ריח האדמה אחריו – גם ריחות של דשא שנקצר, קומפוסט, פרות, עוגה של שבת, פריחת הדרים שהיית מזהה מרחוק, ריחות של בית ובעיקר את הריח של זיווי ואח"כ גם של איתי ויובל. בגשם היית מוציא את תנור הנפט, שנאת מזגן, לא היית מתעצל, ממלא נפט כל יומיים כי החום הוא "חום ביתי". אני לא אשכח כשניסינו לחנך את במבה לא להכנס הביתה והתחיל
החורף אמרת שאסור לוותר לה אז הוצאת לה רדיאטור למלונה לכמה לילות עד שנשברנו והכנסנו אותה.

אני זוכרת גם איזה מטפל דגול היית ואיך לא נתת שיטפלו בך. אני לעומת זאת סיפקתי לך הרבה שעות טיפול . כשהייתי בשמירת הריון עם יובלי ואיתי
לא נתת לי לזוז, כל כמה שעות הבאת לי ארוחת מלכים למיטה, כל טוסט קטן היה חתוך בצורת משולש דק ומדויק, עגבניות כפרחים. תמיד מקושט עם פרי או עם פרחח אמיתי. כל צלחת יצירה בפני עצמה. תמיד שילובים מנצחים בלי להתעצל..

זהו, אז אחרי כל זה לחזור למציאות של היום זה מאד קשה.אני מרגישה לפעמים כמו אדם שעבר פיגוע, נפצע ואח" כ מתלהב מזה שהוא יכול ללכת ככה אני כאלמנה מתלהבת מהישגים שפעם היו חלק בסיס מהחיים שלי. השיג היום מבחינתי זה הפוגות גדולות בעצב, השיג זה היכולת לשמוח באמת וליהנות,זה להיכנס למיטה לא חמה ולא לקבל דיכאון וההישג האמיתי זה הילדים. אם יש יתרון לזמן זה הפרספקטיבה שהוא נותן. אני יכולה להסתכל עליהם היום במימד הזמן ולהגיד הגנטיקה כנראה עובדת, הם בסרר, מתפתחים טוב ונכון עם הרבה צחוק, כעסים מריבות התפייסויות חום והמון אהבה מכולם. בלוויה הבטחתי לך לעשות הכל כדי לשמור על התא המשפחתי ותהיתי באזניך שאיך אוכל בלעדיך. במובן מסויים אני יכולה להרגיע אותך שקיימתי את הבטחתי והם מדהימים.

אז זהו, לכאורה נראה שהכל יותר טוב, יותר קל. הקו הברור בין איך יכלו להיראות חיינו לאיך שהם נראים מיטשטש, יש רגיעה בעצב אבל הבעיה שהכל יותר מידי שברירי
וזמני, כל מסיבת סוף שנה, כל שיר, ריח, אינטונציה של אחד האחים שלך, תמונה משפחתית מרגשת, השאלות של הילדים עליך, כל דבר קטן שיכל לקרות כל יום, פותח את הפצע מחדש ורומז לי שמה שהתרגלתי נכון להיום לחוות כנורמאלי, כרגיל הוא כנראה לא כזה אבל אני כבר פשוט לא זוכרת. .
bottom of page