אהוב יקר שלי,

שבת, לילה ועוד לא כתבתי. כל השנה קורים המון דברים, מוצאת את עצמי משתפת אותך בלב באינספור חוויות תוך שאני תוהה מתפללת שיום אחד אפסיק עם המנהג הזה ודווקא עכשיו כל מה שאני רוצה זה לשים את הראש וללכת לישון.
הנצחה – עוד מושג חדש שהפך לתפקיד בחיי.

שוב תוהה מה מטרת הכתיבה. באינסטינקט, כל מה שהייתי רוצה זה לבכות לך על הגעגוע המלווה אותי כצל, להשוויץ באהובים ששרשרת הד. נ. א
שלך ניכרת היטב בתכונותיהם, להתלבט איתך על עשרות הדילמות היומיומיות ולפנטז
על מה יכול היה להיות אילו .

הייתי רוצה לטעון בפניך עד כמה זה לא הוגן שכאשר קשר מסתיים הוא מת אבל כאשר שותף לקשר מת, הקשר לעולם לא מסתיים.

לתהות איתך -
"איש הכוס המלאה ", איפה הותרת אותי בסקלה בהקשר הזה, האם אני עדיין מצליחה
לכוון אותם לראות אותה? או שאולי הקושי כבר לא מאפשר.

לטעון בפניך שיכולתי לחשוב על דרכים פחות קשות להוכיח לי את הטענה שאני סובלת מעודף אנרגיה.ניסית פעם לדמיין כמה אנרגיה נדרשת כדי לעבור חיים שלמים לבד?

הייתי שמחה לשתף אותך בנחת לה זכיתי כששאלתי את זיוי במה לדעתה היית שונה ומיוחד מאבות אחרים" והיא ענתה:
" כל פעם שהוא ראה אותנו הוא היה מחייך, הוא ממש אהב אותנו וילדים מרגישים את זה. ככה זה פשוט מרגישים את זה". כל כך התגאיתי בשניכם על הטבעיות שבה היא עדיין חשה את אהבתך למרות שיותר שנים היא חיה בלעדיך.

להצטער איתך על הכאב של איתי שכששאלתי אותו למה הוא כל כך מתעניין לפרטי פרטים בצד הטכני של התאונה והוא ענה כי אולי אבא עוד חי אולי הוא לא מת, אולי לא בדקו כמו שצריך. (יובל דרך אגב ענתה לו שהוא כן חי אבל בקבר).

לבכות לך על הגעגוע של יובל
שעם כל נר שהיא מכבה ביום הולדת או פתק שהיא שמה בכותל מבקשת שאבא יחבק אותה.

אבל כל אילו הם ביני לבינך, בשביל זה לא נדרשת אזכרה. אני באמת מאמינה שחלק מתפקידי כאן הוא להזכיר לכל המשפחה והחברים האהובים שבאו, אותך את מי שהיית. את דרך החשיבה המהירה שלך, את העובדה שאתה אדם שלא מתעכב על דברים שאחרים כן, את הקלות בה נהגת לקחת הכול גם את הדברים הקשים ואיך בשבילך מנוחה הוגדרה כלמצוא דבר מסובך לפתור אותו ולגלות שזה אפשרי.להזכיר את הדברים הקטנים שהפכו אותך לאדם הכול כך מיוחד ואהוב שהיית.

ביום הזיכרון האחרון קיבלנו מכתב מבחורה שלמדה איתך בטכניון . דווקא מישהי שלא הכירה אותך מקרוב. קראתי את המכתב ופשוט יכולתי לחוש אותך. בחרתי לשתף אתכם בחלק מהמכתב :

"למדתי עם רן בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. אתמול בערב יום הזיכרון נזכרתי בו ובכל מיני סיטואציות שהיו לי איתו. לא היינו קרובים אבל חיבבתי אותו.החלטתי לכתוב לכם.

אז קודם כל "רן כוכבא" זה היה מותג בפקולטה. זה תמיד היה שם+שם משפחה. על היום הראשון ללימודים כולם
כבר ידעו מי זה "רן כוכבא". לא הייתי איתו בסטודיו אבל שמעתי על היום הראשון שהוא הציג את עצמו בדרך מאוד מתוחכמת, מצחיקה ומלאת בטחון.

לשנינו היה קטנוע, לפעמים היינו נפגשים ליד הקטנועים ומדברים קצת. אני עוד הייתי ילדונת. הוא כבר היה בפאזה אחרת ממני ומרוב הסטודנטים. מבוגר יותר. עסוק בעוד דברים. הוא לא היה מגיע לכל ההרצאות אבל כשהוא היה מגיע ידעו שהוא נמצא. נכנס עם הפאסון שלו. עם קפה ומשקפי שמש על הראש המגולח. מתיישב ואז מתחילים הצחוקים מסביבו. בקפיטריה תמיד מסביבו אנשים ותמיד שיחה מעניינת ומקורית ומצחיקה.

באחד הפרויקטים בשנה השנייה היינו צריכים לתכנן גשר שמגשר על מפתח ממש קטן ולבנות מודל של הפתרון בקנ"מ, ממש קטן. אני זוכרת שהיינו בסטודיו עד שעה מאוחרת ואז הגיעו רן (ואסף) ואמרו שאין להם כלום ובאמת לא היה להם כלום. לא מאלה שסתם אומרים. אחרי כמה זמן לרן פתאום הייתה הברקה.הוא החליט להגדיל איזה פרט שהוא מצא בעיתון פרטי בנין גרמני ושזה יהיה הגשר. היה כבר ממש מאוחר רובנו סיימנו והלכנו. הוא ואסף רק התחילו. בבוקר אנחנו מגיעים. רן מלא אנרגיות ואני רואה שהם בנו מודל ענקי. (ממש לא בקנ"מ המבוקש). זה כנראה
לא היה מתוכנן שזה יהיה כזה גדול כי כולנו צחקנו. אבל מודל שנראה פצצה + גיליון או שניים מדוגמים עם שרטוטים של הגשר. הכול נעשה בכמה שעות לילה מאוחרות. מעורר קנאה. הם בקושי הצליחו להכניס את המודל דרך הדלת של הסטודיו ורן הציג את הגשר בשיא הביטחון. בכלל, הוא ידע להציג ולמכור את הפרויקטים שלו ולפעמים היו באים מסטודיואים אחרים כדי לראות את "ההגשה" שלו.

בפורים של השנה הראשונה הפקולטה ארגנה מסיבה בבניין הפקולטה. הוא שאל אותי עם אני באה למסיבה ועניתי שלא. והוא שאל למה? ושחבל, שזאת מסיבה של הפקולטה. אמרתי לו שאין לי תחפושת. חשבתי שהוא ירד מזה. אבל הוא אומר לי שהוא יכול לתת לי תחפושת. שהוא נותן את הסרבל טיסה שלו למישהו יום אחרי (למסיבה אחרת) ושהערב הוא יכול לתת את זה לי. הייתי ממש מופתעת ממנו. אבל כשהוא התעניין במישהו ושאל אותו מה נשמע וכו' הוא באמת התעניין בתשובה ותמיד ניסה להציע פתרונות לדברים. תמיד מאוד אופטימי וחיובי וכייפי. בקיצור, הוא שכנע אותי. הלכנו לאוטו שלו והוא מוציא את כל התיק עם הסרבל והקסדה ונותן לי. הופתעתי מהנדיבות שלו (כי כאמור, לא היינו קרובים). הגעתי למסיבה (אנשים התעלפו מהתחפושת). אני לא זוכרת איך הוא הגדיר את התחפושת שלו אבל הוא צבע את כולו בכחול. נראה מצחיק ומוטרף.

כששמעתי על תאונת המסוקים והבנתי שההרוג זה רן כוכבא. חשבתי עליו על כמה שהוא היה מוכשר ומצחיק וכייפי (ושאם יעשו עליו סרטון הנצחה זה יראה לא אמין...) ועל האובדן שלכם כמשפחה. כי הוא באמת היה יחיד ומיוחד.

אני משתתפת בצערכם. עינת גולן"

זהו אהוב,לפחות עכשיו הכל ברור לא?

מתגעגעת, אני