אהוב יקר,

שבע שנים למותך. תוהה מה יש במספר הזה שמקנה תחושה של שינוי.

ביהדות לספרה שבע המון משמעויות :שחרור העבד העברי, משך ספירת העומר, מספר ברכות החתונה, אבל אני באופטימיות דווקא מנסה להיאחז בחלום פרעה ולקוות
שכל
שנותר לי הוא לחכות לשבע השנים הטובות.

אז השנה סגרתי את השנה השביעית למותך, שנה כל
כך משפחתית שנת בת מצווה.
זיוי אהבתך הגדולה סיימה בית ספר יסודי והגיעה למצוות. רק מי שהיה עד לאהבה ביניכם יוכל אולי להבין עד כמה זה בלתי נתפש שלא היית שם ברצף האירועים ובעיקר שלא ליווית
אותה בדרכה לשם יותר ממחצית חייה.

חגיגת הבת מצווה כמו כל אירוע שמח ומכונן
שיתקה אותי לזמן מה.
מהמדהים איך לומדים לקבל את התגובות הכול כך לא טבעיות של החיים, כחלק
מהם. חיכיתי לגעגוע המועצם, לעצב, לתחושת ההחמצה המוגברת ופשוט קיבלתי אותם. השכול מכה בך בשנה כזו במלוא עוצמתו. לטובת אילו שלא חוו אותו ניסיתי להסביר את פישרו בקטע שהקראתי בטקס יום הזיכרון בחרות,וכך כתבתי:

. מאד קשה לתאר ולהעביר את התחושה של השכול למי שלמזלו הטוב לא חווה אותו. כנראה שכל מה שאנחנו חושבים ומרגישים כלפי שכול כאנשים מהצד: הרתיעה ממנו, הפחד מהעצב, מלהרגיש מלהישאב, הכול נכון, והרצון לשמור מרחק
מוצדק אף הוא . זה אכן מפיל, מחדד מפחיד ובעיקר לא מרפה.

אם טכנית לאחר מותך עברנו לגור בחרות הרי שרגשית עברנו להתגורר על שפת תהום. זו העצומה שנפערה עם מותך ושעם הזמן הצלחנו לטפס ממנה ולעבור לשפתה. לחיות על שפת תהום זה אומר לחיות בפחד מסוים, במאמץ תמידי לא ליפול פנימה,לדעת שצריך לנהוג בזהירות ולפתח אשמה מסוימת כשאתה לא עושה זאת. זה לחיות בתחושה של אין מחר מה שאומר שהכול נחווה חזק יותר לטוב ולרע. כדי להרגיש דברים, הם צריכים להתחיל לעבור סף עוצמה מסוים
ועם השנים אתה לומד להרחיב את רשימת אילו המצליחים לחדור את שכבת האדישות לדברים הקטנים, שפיתחת. זה אומר שאמנם הכול יותר קשה אבל הכול אפשרי וכשמצליחים לחיות שם לאורך זמן לומדים להעריך את היכולות, את החוזק, את החיבוק מהחברים והמשפחה, לומדים ליהנות מחדש מהדברים הקטנים מהילדים המדהימים שלנו מהטיולים הפינוקים ומהנאות היום יום וההנאה החסרה, הופכת להיות זו השלמה."

לפני כמעט 20 שנה אחרי אחד הריבים הראשונים הקשים שלנו כתבת לי:"

בואי נחצה את הלילה הזה,

כאילו לא נאמרו הדברים מעולם.

בואי נישן חבוקים זה לזה,

ומחר נדבר על עתיד ועולם.

כי הלילה יקיץ על היום האפור –

ובסוף של כל לילה יעלה שוב האור."

אז במחשבה נוספת אולי הדבר הכי קשה בשכול הוא קיום האין האינסופי.
אי אפשר לתקן לחוות מחדש לשפר .

האור בינינו כבר לעולם לא יעלה וגם אם יהבהבו לעיתים אורות אחרים שלנו כבה לעד .