אהוב יקר שלי,

קיוויתי שבשלב הזה ארגיש אחרת.

שנתיים זה המון זמן.

זה עוד יום ועוד שבוע, ועוד לילה ועוד יום, ועוד לילה עם הילדים בלעדיך, ועוד שעה שאתה אינך.

אז איך אסביר לך את המצב?

זה כמו ההתאהבות שלנו שבהתחלה הייתה חזקה ומטורפת, מדירת שינה, לא מאפשרת קיום הגיוני ואח"כ השתנתה והפכה לחלק משגרת החיים, מוטמעת בהם אבל לא פחות חזקה וטובה.

כך אני גם חווה את המוות שלך. לפני שנתיים המכה הייתה חזקה, משתקת לא יכולתי לנשום, הרגשתי את זה בגוף, בקצב ההתנהלות שלי, בפנייות שלי לסביבה ובלילות הארוכים ללא שינה. היום הכאב פחות משתק פיסית אבל עדיין קיים. המוות שלך הפך לחלק משגרת חיינו. העצב שמתלווה אליו, הצער הגדול על ההפסד שלך, שלי ובעיקר של ילדינו כמו ענן שעוטף את כולנו ואי אפשר להשתחרר ממנו.

לפני שנה בתמימותי חשבתי שהזמן יקטין ויגליד את הפצעים והיום כשאעמוד כאן ארגיש קצת אחרת. אבל היום, יותר מפוקסת, יותר מפוקחת אני יודעת שהעצב והמוות ילוו אותנו בצורות כאלה ואחרות כל ימי חיינו. כמה שללמוד לחיות איתך היה קל וטוב, כך ללמוד לחיות בלעדיך, זה קשה ורע.

לא מזמן ניסיתי בפעם הראשונה להתעמת עם שתי הדקות האחרונות לחייך. ניסיתי לחשוב מה עבר עליך שתי דקות באוויר שאתה יודע שאתה הולך לסופך. מה חשבת, מה ראית, מה התחולל בתוכך בשתי הדקות האלה. ניסיתי לדמיין מה היית אומר לי לו יכולת לדבר. ראיתי את עצמי יושבת בתא הטייס, הרגשתי את הפחד והרצתי תמונות מחיינו, תמונות של המשפחה של הילדים של שנינו לבד. זכרתי בעיקר את תמונת הקידוש ביום ששי בערב שכולנו יושבים יחד ואבא שלך מקדש. תהיתי אם זו התמונה שגם אתה ראית,אם זו התמונה שלקחה אותך אל סופך. דמיינתי שדיברת איתי ואמרת
אל תכעסי אני מצטער שאני משאיר אותך לבד עם הילדים אבל עם כל הקושי אני כל כך רוצה שתמשיכו להיות שמחים. אז תדאגי לכך?

אהוב יקר, לכעוס אני לא כועסת, בכל אופן לא עליך . לגבי השמחה אני משתדלת אבל זה מאד קשה.

פעם הכל היה מובן מאילו, יכולתי להיות הרכה כשרציתי – אתה הייתה מציב גבולות ולהיפך.היום אם אני רכה אז איפה הגבולות ואם אני קשוחה אז תמיד עוברת בי המחשבה מנין תבוא הרכות, מי יאזן את הקשיחות למי הם יפנו. כל פעולה דורשת מחשבה.

פעם האימהות שלי יחד עם האבהות שלך הייתה הדבר הכי קל וטבעי בעולם. היום אני מותשת ממאמץ, לעיתים מאשמה ומתחושה שלמרות כל מה שאני עושה הדברים לא כמו שהם צריכים להיות.

גם החשש מהשפעת
החסר שלך על ההתפתחות שלהם מקנן בי כל הזמן.

עם זיווי אני יותר רגועה שהיא קיבלה בשנים קריטיות את הכי טוב שיש ויש לה עם מה ללכת הלאה לגבי איתי ויובל
המצב שונה.

אני כל הזמן מחפשת דרכים לשמר את הזיכרון שלך בשביל ילדינו כדי שהם יגדלו הם ידעו איזה אבא מדהים היית ואיזה איש מופלא אתה אז אני מראיינת אנשים שהכירו אותך מתקופות שונות בחייך שמספרים עליך מזוויות התבוננות שונות כדי שיהיה לילדים פרופיל הכי קרוב למציאות. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל מי ששיתף פעולה זה מאד חשוב לי ולילדים.

כשאני מסתכלת בקלטות אני מחייכת. בהתחלה הייתי בוכה. עכשיו אני מחכה שיסתיים עוד יום צילומים ואני פשוט נהנית ממי שהיית. אני יושבת עם חיוך ושוב מגיעה לאותה מסקנה ששנה שלמה היו לי ספקות לגביה, אתה ואנחנו ביחד היה כל כך טוב שזה כנראה שווה את הכאב הנורא של היום.

כשנהרגת חשבתי שלפחות עם איתי ויובל לא אצטרך להתמודד עם הכאב של האובדן והגעגוע כי הם לא הכירו אותך אך שוב התפכחתי .מאז שנהרגת כל הזמן אני לומדת ואני יודעת שטעיתי. מסתבר שהחסר והגעגוע הם גדולים גם כשלא מכירים.

איתי ויובל שואלים עליך הרבה, מתנדנדים גבוה לשמים בניסיון להגיע אליך, קוראים לך בלילה וביום ותוהים בקול
למה לי אין
אבא איפה אבא שלי . מידי פעם כשעוברים מסוקים הם שואלים אמא אבא במטוס וכשאני עונה שהוא רק בלב שלהם הם אומרים אבל אבא אוהב אותנו נכון?

זיוי מעכלת לאט אבל מעכלת .הגעגועים קשים לה. היא חזקה, כמעט לא מדברת על הגעגוע והרבה מדברת עליך בחיוך עם המון אהבה היא קוראת לחמש השנים בהן זכתה להכירך שנות הרווח שלה מאבא ומבטיחה ליובל ואיתי
שהיא זוכרת הכל וכשיגדלו תספר להם.

היא סיימה השנה את כיתה א בטקס מרגש וחגיגי. כשחזרנו בלילה ושאלתי לשלומה ואם נהנתה אמרה שכן מאד אבל כלשונה: " הייתי גם עצובה חשבתי הרבה על אבא. תמיד בחגיגות אני חושבת עליו. אני חושבת שהוא רואה אותי" מה שהראה לי שהיא מרגישה בדיוק כמוני- כל שמחה מלווה בעצב.

תודה לאל שההורים שלך, זיו אור וגיל מנסים בכל דרך אפשרית לתמוך, להיות שם ולתת לילדים את הטעם של המשפחה הנפלאה שלך. משהו ממך הם מנסים להעביר וחלק גם עובר בעצם הנוכחות שלהם והמסירות שלהם אלי ואל הילדים.

זוכר שתמיד אמרנו שילדים מרגישים הכל ומחקים את ההורים שלהם. בגלל זה הוצאת לי את הד. קולה מהבית. אמרת לי אי אפשר שאנחנו נשתה ולהם נגיד שאסור.

ובהמשך לתיאוריה הזו איך אני יכולה לעשות אותם שמחים ומאושרים כשאני לא מאושרת. אז אני מנסה גם לגרום לעצמי אושר אבל בנסיבות שארגנת לי זה באמת קשה.

ואני בסדר אבל רק אתה תבין שלמרות שחצי מהעולם היה מוכן לחיות בבסדר הזה – אני לא. היה לי מורה טוב לחיים ללמוד ממנו שהחיים זה עכשיו, שצריך לחיות את החיים עצמם ולא ליד החיים אז עם התובנה הזאת מצד אחד והמציאות מצד שני אני מתקשה לתמרן.

זהו אהוב שלי, אם זה לא היה ברור עד עכשיו אז אני פשוט מתגעגעת להכל לריח למגע לתמונה המשפחתית למי שאתה – לכולך.

אוהבת אותך תמיד, אני.