רן כוכבא לא הספיק לטעום את טעמו של המושב, המכבד את זכרו הערב.

את רן הכרתי לראשונה, כאשר הוצבתי בטייסת האפאצ'י, שבבסיס חה"א ברמון. אני, טייס צעיר בהכשרה והוא כבר אחד מעמודי התווך של הטייסת.המנהיג הבלתי מעורער של האופוזיציה- כינוי לקבוצת הטייסים הסדירים בטייסת, אשר נלחמים בהנהלת הטייסת ובהחלטותיה. ואת כל מי שהכיר את רן העובדה הזו לא תפתיע – רן היה אופוזיציונר בכל רמ"ח איבריו – מראה אנושית מהלכת, המשקפת לכל אחד את עצמו, את מעשיו ואת החלטותיו בצורה מקורית ובעיקר שונה.

אין דבר, נושא או אירוע, ברמת חשיבות בלתי רלוונטית, שהיה חולף לידו מבלי לקבל התייחסות, פרשנות, ניתוח מעמיק והצעות ליישום פתרונות תיאורטיים, לעיתים על גבול המדע הבדיוני.

מצויד בידע אינסופי, חריפות מחשבה, כושר ביטוי יוצא דופן והרבה חוש הומור, היה רן משמיע את דעותיו ומסקנותיו בכל הזדמנות – בתובלה לבסיס, בחדר ההלבשה, תוך כדי לבישת הסרבל וציוד הטיסה, בחדר האוכל, בתדריך, על הקשר באוויר ובטייסת בתחקיר. גם כשהיינו יוצאים לנסיעה ארוכה בחזרה צפונה, כשהשעה כבר אחרי חצות וכולנו עייפים, אחרי יום עמוס של טיסות, פתאום היה רן שולף איזו תיאוריה, מנותחת ומנומקת היטב, הקשורה לצריכת האנרגיה של הרכב, או להיבטים פסיכולוגיים של צורת הכניסה והישיבה שלנו בתוכו, או בכלל על דרכים לייעול כל מנגנון ניוד האנשים בעולם. וכולנו, אחרי שניות ארוכות של שקט, בהן לוקח למוח סטנדרטי לנתח, לעבד, לחבר ולהבין את האינפורמציה שקלט, צוחקים בהלם, גם מרמת הגאונות והיצירתיות המחשבתית, אך בעיקר מכך שרק
כוכבא עדין מסוגל לחשוב בצורה כה עמוקה, בשעה שכולנו רק רוצים לרוקן את הראש ממחשבות ולהירדם.

כשבניתי את ביתי בחרות התייעצתי רבות עם רן. היה ברור לי, שאת כל הבעיות הסבוכות באמת, שאנשי המקצוע לא הצליחו לפתור, הוא יפצח בקלות.

בשעות הרבות שהקדיש לי, לא רק שמצא וסיפק פתרונות, אלא גם התעקש שאבין, כיצד תכנון מרחב, של חדר מגורים בבית בחרות, קשור בקשר ישיר לאינסטינקטים הטבועים בנו, עוד מימי האדם הקדמון.

לא אשכח, איך במבט חטוף ראשון על תכניות הבניה אמר לי "מדרגות החוץ שלך ברוחב 1.4 – אתה עולה תמיד באותה רגל – אתה תרגיש את זה".

ואני מרגיש את זה. או הו כמה שאני מרגיש את זה. אני בטוח שגם רן, חד מחשבה ככל שהיה, לא שיער, שעליית מדרגות הביתה יום יום, ניתן להרגיש עד כדי כך.

זה היה רן – האדם שמבחינתו סטנדרטי זו מילה גסה.

זה היה רן, לפחות עד אותו לילה, מעט לפני חצות, כשהטלפון צלצל.

במסגרת תפקידי במלחמה היתה לי נגישות רבה, למידע בזמן אמת וידעתי מיד מי הצוותים, שהיו במסוקים שהתנגשו. אמרתי לכרמית, תוך כדי לבישת המדים, שמשני מסוקים שמתנגשים בגובה '8 אף אחד לא יוצא בשלום. אבל משום מה לכוכבא לא דאגתי. היה ברור שכרגיל יש לו פתרונות שאף אחד לא חשב
עליהם עדיין – על רן לא ניתן היה לחשוב בקונוטציות של מוות – רן היה איש של חיים.

וביום למחרת, בעודי נושא על כתפיי את ארונו בדרכו האחרונה, לא יכולתי שלא לדמיין את רן מביט עלינו, עם אותו מבט חכם – שובב ומחווה דעתו, על כך שניתן לבצע את הכל בצורה חכמה יותר, יעילה יותר ובעיקר – אחרת יותר.

רן כוכבא לא הספיק לטעום את טעמו של מושב חרות, אך יותר מכך, מושב
חרות לא הספיק לטעום את טעמו של רן.

כאחד שזכה להכיר את רן, אני מקווה שהצלחתי להעביר אליכם ולו במעט, מתחושת הטעם של האיש הנדיר הזה.