התמונה של רן מביטה אלי יום, יום משך רב שעות היום, מוצבת ליד תמונת בן דודו אייל על השידה בסלון. שני עלמי חמד שלא זכו לטעום את החיים במלואם.

כשעברנו לגור בנתניה, רן היה בן 15 ילד מתבגר בתחילת התיכון, תלתלים ג'ינג'ים, עניים ערניות וחיוך ששובה ומסקרן גם יחד. תמיד הייתה הרגשה שהוא חושב על משהו, שמשהו מתבשל אצלו בראש ותמיד כשראיתי אותו היה עסוק בתהליך כל שהוא.

רן קיבל את הצטרפותנו לחצר עם המון חם. במיוחד שמח לקראת ערן שהיה בן 3 ומעיין שהייתה בת כמה חדשים בלבד

לרן היה יחס יוצא דופן לכל דבר, תמיד תמהתי איך התגובות והרעיונות המיוחדים והשונים שלו באים לביטויי בכזו ספונטאניות, ללא תכנון מיוחד ומחשבה, בדרך מקורית ושונה מהמצופה. רן לא היה סתם בחור כישרוני- רן היה בחור יוצא דופן בכל המובנים.

בחצר גדלו הילדים צמודים זה לזה והחוויות בחצר היו משותפות. אבל יחסו המיוחד של רן לשני בני הדודים הקטנים לעולם לא ישכח.

לערן לפני עלייתו לכתה א', עשה אימונים בנשיאת הילקוט, מילא לו את הילקוט החדש בכמה אנציקלופדיות והורה לו ללכת עם הילקוט הכבד על הגב, לאורך הרחוב בעליה מספר פעמים. הכל במלא הרצינות כשהוא מלווה את ערן ומעודד אותו. ערן לא הרגיש ולו לרגע שסתם עובדים עליו כי רן עשה כל דבר קטן כגדול
במלא הרצינות וכבד ראש.

כך גם עם מעיין, כשהתגייס והלך לקורס טייס מעיין הייתה בת 3, רן היה משוגע עליה- התינוקת של החצר, בימים שרן הגיע לסוף שבוע מהקורס, דבר ראשון היה נכנס אלינו הביתה עם המדים והתרמיל כדי לראות את מעיין. היה מתעכב כמה דקות, מסניף והולך הביתה. לימים כשמעיין עלתה לכתה א' הוא זה שהמציא לה את השם חיבה "כתה" בגלל כתה א'.

תמיד הוא ידע להמציא עיסוקים לילדים, להעסיק אותם בדברים מיוחדים ומעניינים וכל כך שונים מהדברים השגרתיים.

וכשראיתי
אותו כאב לזיו, יובל ואיתי הבנתי שהגישה המיוחדת והיצירתית שלו לילדים, האהבה הענקית וההנאה שהוא חווה מהקשר הזה היא משהו מיוחד רק לו שנימצא אצלו עמוק משחר נעוריו.

להסתכל על התמונה שנוספה לצידו של אייל, לנגב את האבק מהן, ולחוש את הכאב שעובר בכל הגוף ונתקע עמוק, עמוק בלב על אובדן כל כך גדול, ולחשוב מה יכול היה להיות אילו...מחשבות שמשתלטות עלי וסוחפות אותי. אך מה יותר נכון מלזכור את רן דרך כל הדברים הנפלאים והנדירים שחוויתי איתו וממנו.