אולי התעייפתי מהשנתיים האלה . האמת הייתי לוקח איזה שבוע שבועיים חופש מכל הקטע הזה של השכול. אפילו הגשתי בקשה לעובדת הסוציאלית של משרד הביטחון, אבל הם עדין לא חזרו אליי וזה כנראה אומר שאני צריך לעמוד פה ולבחור את המילים הנכונות, להתאמץ לדבר עליך יותר מעל עצמי, לא לשעמם, לרגש...

ביום הזיכרון מסביב לקבר שלך, בשיא החום, הרגשתי לא קשור ובזמן שחיכיתי שהטקס יגמר, עלו לי זיכרונות שקשורים במוות.

בסופו של דבר זה חלק מהחיים, גדלתי עם זה. מבחינתי מאז ומתמיד הייתי מבקר פה לפחות פעם בשנה. שומע את הדוד יעקוב, מסביר כל אזכרה כמה זה חשוב להם שיבואו אנשים ולא מצליח להבין מה זה בכלל משנה. אייל הבן שלו מת, זה סופי ושום חבר שבעולם לא ישנה את העובדה הזאת.

היום אני מבין יותר.

בסוף האזכרה אחרי שכולם התחילו להתפזר אתה אמרת לי "בוא נלך לחפש תוכים, תקשיב אפשר לשמוע אותם על העצים" היינו יורדים ביחד לחלקה הזאת, שאז הייתה פשוט חורשה ולא היה נראה שיש לה תוכניות להצמיח כל כך הרבה שיש. הינו עומדים בערך כאן, מביטים למעלה על העצים ומנסים למצוא את הדררות הירוקות, שקפצו מענף לענף.

זמן קצר אחרי שסיימת את קורס, אחד מהחברים שלך נהרג .אם אני לא טועה הוא התרסק לתוך הכינרת. הפקס הרשמי שמודיע על מותו, חותם את אלבום תמונות קורס הטייס שלך. אני זוכר שחזרת הביתה ולא יצאת מהחדר כמה שעות. שמת ב"Repeat" את השיר "צליל מכוון" של אפרים שמיר, שחזר בפול ווליום עשרות פעמים. בזמנו היו לי רק קסטות. דיסקים היו עוד דבר חדש, אז כשיצאת בסוף שאלתי אותך איך השיר חזור על עצמו שוב ושוב. הסברת לי שאם אתה ממש אוהב שיר מסוים אתה יכול לקנות דיסק שיש בו רק שיר אחד המון פעמים.

והנה עוד שיר שתמיד יזכיר לי אותך.

בלוויהשל הדוד אבינועם. עמדנו שנינו בלוק הישראלי האולטימטיבי .חולצת טי-שרת, מכנסי ג'ינס וסנדלי שורש. בסוף הלוויה התפתחה בינינו שיחה, על איך באזכרות ובלוויות תמיד מרגישים איך נשרפים בכפות רגלים, ברווח שבין הרצועות של הסנדלים. ניסינו להבין אם באמת נשרפים יותר בגלל שעומדים בשמש בלי לזוז, או שפשוט בבתי קברות אין משהו אחר להתרכז בו, חוץ מהרגלים שלך שנשרפות.

מכיוון שההספד הזה לא הולך להמריא גבוה מדי ולמען האמת נראה לי שהוא אפילו לא יעלה אל מעל פני האדמה, אני אסיים בקטע שכתבת אתה. מצאתי את הטיוטה הזו על נייר מקומט בין המסמכים שלך.

לא ממש ברור מה הביא אותך לכתוב את זה.

"הכול למדנו בבית הספר מולדת וחשבון

ואיך ענן מוריד את הגשם לומדים עוד בגנון.

לאהוב לומדים מאמא, מאבא לעשן

ומהסיפורים בחברה לומדים איך לזיין

ועקב האמור לעיל למדתי כבר הכול

אך לא למדתי עוד היום להתמודד עם שכול".