top of page

זיו אח באזכרה 2012

כל שנה לקראת האזכרה שלך, אני מרגיש צורך לספר לך על כל מה שקרה בזמן האחרון. כשאני מנסה להבין מאיפה בה הדחף לעדכן או לדבר אל מישהו שלא באמת כאן, אני מגיע לשתי מסקנות: המסקנה הראשונה שעדיף לחשוב שאתה שומע. השנייה היא, שמעבר על האירועים עוזר להפנים שהזמן ממשיך לזרום קדימה, וזה רק אתה שנשארת מאחור. הפער שאני מבקש להשלים הולך וגדל, אנשי המפתח בפוליטיקה התחלפו והטכנולוגיה השתנתה בצורה מטורפת. לפני 7 שנים חשבת שטלפון נועד לדבר ולא צריך שיהיה לו מסך צבעוני. אני בטוח שהיום היית חושב אחרת, ומכור אינטרנט כמוך היה סובל ונהנה מזה עד הסוף.
מכל העדכונים אני בוחר לספר לך על הדברים המשפחתיים, הקטנים, שבהם אתה חסר בגדול. יובל לומדת לרכוב על אופניים, איתי עובד על קפיצת ראש וזיו, היא כבר ממש במקום אחר, צועדת לעבר גיל ההתבגרות במובן החיובי של התקופה הזאת. בכלל כל הדור הצעיר של המשפחה צומח בקצב מסחרר. המבוגרים עסוקים יותר בלהכין ארוחות ערב ולהסיע לחוגים. אני ושני התחתנו, אנחנו מאושרים ומשתדלים לקפוץ על כל הזדמנות לטייל בעולם. בגדול עושים חיים.
לפעמים אני חושב שיש קשר בין החיים הקצרים שלך והחיים שאני משתדל לחיות. אני בטוח שלהרבה מאיתנו זה הכניס פרופורציות. לפני חודש אני חוזר ממילואים, 4:30 בבוקר, לבד באוטו, עפעפיים כבדים, גמור מעייפות, מת להתרסק על המיטה. כמו תמיד כשאני לבד על הכביש, אני חושב עליך. עצוב שאתה לא תזכה לרגעים כמו זה. פתאום הנסיעה הזאת, שרק לפני שניה חלמתי שתסתיים, מרגישה כמו חוויה שאסור לפספס. אני נהנה מהאור הראשון שעולה, נהנה מהעייפות של הגוף, נהנה לראות את המדינה מנמנמת תנומה אחרונה לפני שהפקקים מתחילם להצטבר.
חושב עליך הרבה, אבל לא רצוף כמו בהתחלה, יותר בנקודות. פחות מתמסר לגעגוע, פחות חושב על הפספוס. היום כבר צריך שמשהו יפעיל את המחשבות כדי לצלול לזה עמוק. באזכרה של אייל השנה, בועז דיבר. 30 שנה עברו וזה פעם ראשונה... מטורף לא? התרגשתי מאוד, הזדהתי איתו, וחשבתי שזה לא בסדר שאתה לא פה. שוב צף בי הצורך להשאיר אותך מחובר. אני מתכנן איך לספר לך על האזכרה של אייל ומבין שההזדמנות היחידה להגיד את הדברים בקול תהיה באזכרה שלך.
עוד קשה לעכל שאתה לא פה, מתגעגעים.
bottom of page