"זר לא יבין" כך אומרים על השכול.

בשנתיים האחרונות ישראלים רבים הצטרפו למשפחת יודעי הדבר. ביניהם שני חברים שלי, שאיבדו את האחים שלהם. היה ברור להם שלדבר איתי זה לא בדיוק אותו דבר כמו לדבר אם חברים אחרים... בכל זאת, כמעט 20 שנה של ניסיון.

בשיחות איתם הייתה איזו ציפייה באוויר, לא ברור בדיוק למה - מנטורינג, הבנה הדדית טובה יותר. אני מבחינתי ניסיתי לבוא עם כמה שיותר צניעות. הבנתי שלכל אחד יש את האופי שלו, את התפיסה והמשפחה שלו... וגם את חווית השכול שלו. בסוף כל שיחה כשניסיתי לסדר את המחשבות, מה שהיה ברור לי יותר מהכול הוא שאני לא מבין שום דבר. בקיצור לא רק זר לא יבין, גם אני לא.

השכול הוא אישי, משתנה עם הזמן ואולי בגלל זה כל כך קשה לשתף בו. בכל זאת אני רוצה לנסות לחבר אתכם למחשבה קטנה שעלתה לי בשבועות האחרונים. אביתר בנאי שיחרר שיר חדש, דואט בו הוא שר יחד עם מאיר בנאי, אחיו הגדול. בהקלטה המקורית מאיר בשנות העשרים שלו ואביתר הוסיף את הקול שלו היום, כשהוא בשנות החמישים. כשהשיר יצא הוא כתב עליו "אם תקשיבו טוב לקולות שלנו יהיה לכם ברור מי האח הגדול!". כך בדיוק אני מרגיש כל פעם שאני מסתכל על התמונה שלך מגיל שלושים. תמיד אתה נראה לי מבוגר ממני. אני נשאר הצעיר. מעניין אם גם כשאהיה בן 80 ארגיש אותו דבר.

כשהילדים שלי שואלים אותי אם גדולים בוכים ואם אני בוכה, אני תמיד אומר להם שברור שאני בוכה. אבל עמוק בפנים אני יודע שהדבר היחידי שמאפשר לי את זה הוא השכול. הלגיטימציה היחידה שנשארה לי לבכות כמו ילד.

השבוע כחלק ממופע סיום של חוג המחול של ארבל, הם שילבו ריקוד שהוצג גם ביום הזיכרון. הריקוד היה על בסיס שיר שהפזמון שלו כלל את המשפט "אולי תחזור בלי להודיע..." ואני מוצא את עצמי יושב שם בקהל וחושב שזה יהיה ממש נחמד אם תחזור ושסביר שאם זה יקרה לא תודיע לפני. מחשבה נאיבית כל כך שמאפשרת לי להתנתק לרגע מהמציאות ולחלום כמו ילד.

בקיצור, אם עוד לא הבנתם, התובנה שלי היא שהשכול משאיר אותך צעיר... נשמע טוב, לא?

עד פה דיברנו עלי והייתי רוצה לספר משהו על רן. כל הסיפורים הגדולים והמוצלחים כבר סופרו, נשארתי עם הדברים הקטנים. לדוגמה שהייתה לו תקופה שהוא היה מכור למסטיק אורביט. הוא היה קונה אותם בכמויות מסחריות, תמיד היו לו באוטו פאקטים של עשרות חבילות.

והנה סיפור קטן שלקחתי איתי ואפילו עזר לי במעלה הדרך. בזמן הלימודים בטכניון היה קורס אחד שכולם רצו ולא היה סיכוי להתקבל אליו, מאות סטודנטים על מספר מקומות קטן, קורס רכיבה על סוסים. פעם בשבוע, אוטובוס עם קומץ סטודנטים יוצא לחווה בכרמל, לשעה של רכיבה... שווה בטירוף. אז מה עושים אם לא התקבלתם בדרך הרגילה? רן פשוט עלה על האוטובוס ביום הראשון של הקורס. האחראית הקריאה את רשימת המשתתפים, שמן הסתם, לא כללה את השם שלו. כשהיא סיימה, רן קם ואמר "רגע למה השם שלי לא מופיע ברשימה? תוסיפי רן כוכבא". הוא אמר את זה עם מספיק בטחון, שגרם לה להוסיף את השם שלו והנה הוא רשום לקורס. לימים השתמשתי בטכניקה שלו כדי לדלג ישר לקורס מסכם וחסכתי לעצמי שני סמסטרים מיותרים.

אני כותב ודי בטוח שגם את זה כבר סיפרתי...

לא באמת חושב שתחזור אבל תמיד מקווה לשמוע עוד סיפור קטן עליך שלא הכרתי.