בשדה התעופה בדרך לפרו, מחכה לטיסה, יושב לידי התרמיל שלך. עם התרמיל הזה ממש גם אתה טיילת שם. לרגע זה נראה כאילו אני רודף אחריך, אבל אני דווקא בורח. אולי עדיף - מתרחק. בורח זה לא מתאים לתדמית שאני מנסה לשדר. קצת מתרחק - מהמדינה, מהמשפחה, מיום הזיכרון. אני מסתכל על התרמיל וחושב שגם המכנסים שאני לובש היו שלך. זה מוזר להיות עטוף בדברים שירשתי ממך.

לא שזה היה כתוב באיזה צוואה, פשוט התחלתי להשתמש בידית הרוטטת של ג'ילט סנסור. הידית שתמיד מזכירה לי את אחת השיחות האחרונות שלנו. סיפרת לי שקנית
אותה ושמרגישים הבדל בגילוח, אבל מה, הסכינים לא משהו וגם יקרים, אז יש לך תוכנית לסדר איזה קומבינה ולחבר את הסכינים הישנים לידית החדשה. חודש אחרי ההתרסקות היה לי קתע הזוי שניסיתי להשתמש במכונת התספורת שלך. כשחיברתי אותה לחשמל היא התפרקה לי בידיים והכיור התמלא בשערות שלך. לא ידעתי אם אני אמור לאסוף אותם אחת אחת.

אבל רוב הדברים שירשתי ממך הם לא פיזיים. אני תופס את עצמי תוך כדי משפט משתמש באינטונציה שלך וניזרק למקום אחר. אני קורא לזיו יפצואלה ולא בטוח שבכלל מותר לי להשתמש בשם הזה. בכל זאת הוא שלך.

ממריאים, והנה הגלגלים ניתקים מאדמת הקודש. כמו רבים אחרים במטוס חולפת לי בראש האפשרות של התרסקות. זה קורה לי לא פעם בהמראות ולמי שלא בעניין אני ממריא די הרבה. אני חושב על ההתרסקות שלך, מנסה לדמיין את ההרגשה, את הרוח הלילית שהתפרצה לתא שלך, נשבה לך על הפנים, קרירה, אחרי שהחופה התנפצה.

המחשבות רצות ואני נזכר במטווח עם הרובה אוויר של גיל. ירינו בפקקים של בקבוקים בחצר האחורית. באמצע נעלמת לאיזה חצי שעה. חזרתה עם קרש בצורת איש שמן שעל הבטן העגולה שלו טבעות כמו במטרה. במרכז המטרה ניקבת חור ומאחורי הקרש חיברת כלי פלסטיק מלא במים מעורבבים עם גואש אדום. רק אם פוגעים בול מקבלים אפקט של דם משפריץ. אף אחד לא פגע, החור היה קטן מידי.

ניזכר בהתערבות עם חבר שלך שהמפסיד היה צריך לקחת את השני על הגב לאמריקה. אחרי שהפסדת לקחת את הבדיחה צעד אחד קדימה והסתובבת ברחובות של נתניה עם מישהו על הגב ושאלת אנשים אם הם יודעים מה הדרך הכי קצרה לארצות הברית.

ניזכר אך סיפרת לי בגאווה על החידה של תנובה. השאלה הייתה כמה ליטר חלב תנובה ייצרה בשנה האחרונה. גם את זה לקחת ברצינות סטירית, בררת נתונים לגבי צריכת חלב ארצית בשנים הקודמות, חישבת את גדילת האוכלוסייה בשנה האחרונה וענית בדיוק מפתיע, רק 600 ליטר סטייה, אבל זה לא החלק שבאמת עשה אותך מרוצה. כשקבלת את ההודעה על הפרס, 250 שקל לקניית מוצרים, ענית "תודה רבה, אבל אין סיכוי שאכניס הביתה מוצרים של החברה השערורייתית שלכם". וזה כבר הופך את זה לניצחון אמיתי.

אז אני מוצא את עצמי מתבאס שלא הצלחתי לשכנע אותך לצנוח
, צניחה חופשית,
חשבת שזה סיכון מיותר למי שיש לו ילדים. ואינה שוב המחשבות על התרסקות.

השבוע הסברתי לחבר שביום חמישי אני לא בא לעבוד. "אתה יודע, האזכרה של אח שלי" אמרתי בקול יציב כזה שנותן את ההרגשה שאני בסדר והוא יכול להרגיש בנוח. אין פה צורך בתמיכה. מתחת לכל הפוזה של המתמודד אני מנסה להבין מה בעצם אמרתי. אזכרה? אח שלי? לא יכול להיות. מנסה לעכל. עד לא מזמן ששאלו אותי "כמה אחים יש לך?" עוד הייתי עונה שזו שאלה מכשילה. אבל היום אני כבר יודע שיש לי שלושה. אתה ללא ספק חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. זה נמצא בחלק האחורי של הראש, 24 שעות בתת מודע עם טפטופים הכבאים אסוצייטיבים למחשבות. מדי פעם כשאני לא בפוקוס לבד על הכביש, במקלחת, בחושך לפני השינה הנפש חומקת לביקור במקומות רחוקים יותר, מקומות שאליהם המחשבה ההגיונית עוד לא יודעת את הדרך.

האסימונים אצלי נופלים לאט. מאותה דפיקה בדלת לקח לי שנתיים להבין שאני אח שכול. רק כשאמא ניסתה לשדך לי קצינת נפגעים הבנתי שכנראה המצב באמת חמור. אחד האסימונים הגדולים היה תקוע עד לפני חצי שנה. הוא נפל פתאום בלי שום סיבה מסוימת כשהתארגנתי ליציאה עם חברים. אמרו את זה, כתבו וגם הקריאו אבל אני לא הצלחתי להבין. ואז ככה סתם, יושב על המיטה, נעל אחת קשורה והשנייה ביד זה הכה בי. פתאום הבנתי שכלום כבר לא יהיה אותו דבר, גם לא הדברים הפשוטים כמו הטעם של הבירה היום בערב.

עכשיו להכל יש איזה נופך רומנטי שגורם לי להוציא את חוברת המילים של הדיסק כל פעם שאני ניתקל בשיר שקשור לפרידה עם רמזים למוות. דרך אגב יש הרבה יותר שירים כאלה ממה שציפיתי. יש גם שירים שתפורים בול. ביום ההולדת שלי מתי כספי ושלומה גרוניך סיימו את ההופעה "מאחורי הצלילים" דווקא בבחירה המוזרה של "אבי, פתאום, מכל החדרים" (יהודה עמיחי). ואני לא יכולתי שלא לחשוב שזה שיר יפיפה ובטח יובל או איתי יקראו אותו באחת האזכרות.

והנה אני מגיע לקטע שאני אמור לסכום בשבילך. מעין דוח מצב שנתי אשר כולל משפטים כמו "אמא ואבא חזקים" או "הקטנים גדלו והם מקסימים". אני מנסה לבדוק את ההתקדמות הכללית. לבחון את היחסים שלי עם גיל ואור שזה עסק לא פשוט ולפחות מבחינתי יש עוד על מה לעבוד. איפושהוא יש הרגשה כזאת שהמוות שלך מחייב אותנו להיות משפחה מלוכדת יותר, ערכית יותר. גם החיים האישיים שלי נבחנים לא פעם בעיניים שלך. זה לא שהכול מושלם ובטח לא קלי קלות אבל בגדול אנחנו לא מפשלים.

חבל שאתה לו פה בשביל לראות.