שוב מסתכלת בתמונה שלך מנסה להיזכר, מנסה לחשוב מה הפסדתי. אתמול בדיוק הייתה לי שיחה עם חברה שגם איבדה את אבא שלה. דיברנו על זה שבגלל שהיינו כל כך קטנות מבחינתנו החיים שלנו, החיים שיש לנו, הם החיים הרגילים והחיים עם אבא הם המיוחדים והבלתי רגילים לא כמו של רוב הילדים. דיברנו על זה שאחד הדברים השנואים עלינו זה הפרצוף של הרחמים. אני מאמינה שלכל אחד בחיים קרו דברים טובים ורעים, אפשר להגיד שהמוות שלך היה הדבר הרע שקרה לי בחיים, אבל אי אשפר להגיד שהחיים שלי רעים בגלל זה.

באמת לא יודעת אם אתה שומע או רואה אם להיות כנה אני תכלס מאמינה שלא. אבל בגלל שיותר נוח להאמין שכן, כי אם לא כולנו בעצם דיי מטומטמים שאנחנו כותבים לך, אז אני לרגע אאמין שכן ופשוט אגיד לך שהחיים שלי מדהימים. מכל הבחינות.

אני אוהבת את המשפחה, החברים, המקום מגורים, בית הספר חוגים באמת הכל. אני נהנית מהחיים ולא מפסידה דבר בגללך (אני חושבת). אף אחד לא מספיק לעשות כל כך הרבה כמוני וכמו אמא. החופש הזה לדוגמא הוא אחד המטורפים ששמעתי שאנשים עושים.

ככל שאני גדלה ועובר הזמן אני מרגישה שהנוכחות שלך בחיים שלי הולכת וקטנה. זה כנראה בגלל שהזמן שהייתי איתך הולך ונהיה חלק יותר ויותר קטן מהחיים שלי, והזיכרון שלי, שגם ככה הוא לא בשיא, גם כן הולך ומצטמצם.

מצד אחד זה מעציב אותי, שאבא שלי הוא לא חלק גדול מהחיים שלי – היומיומיים. ומצד שני זה משמח, לחשוב שבאמת כמו שאומרים – הזמן מרפא. אני אף פעם לא האמנתי בזה יותר מידי, אבל זה נכון. ככל שעובר הזמן יש פחות ימים של עצב ובכי עליך, פחות ימי זיכרון מדכאים. אני חושבת שהזיכרון אצלי שלך הפך להיות משהו יותר חיובי, אופטימי. אני די מקבלת את זה שלא תחזור וכמה שאפשר להבין, אז באמת מבינה שבאמת כנראה לא נתראה שוב, עם כל העצב שבדבר.

היום כשאני חושבת עליך אני כבר לא ישר מתחילה לבכות. כבר לא נמנעת מלדבר עם אבא עם חברות או חברים שלי, האנשים שמקיפים אותי, כולם, כבר מכירים את הסיפור שלי, וזה נוח. אני לא מתביישת בזה אף פעם או מסתירה (כמו רבים אחרים) ובאמת מתגאה שאתה היית אבא שלי.

פעמים רבות כשאני חושבת עליך כבר פשוט עולה לי חיוך.

השנה התחלנו את כל המיונים לצבא, צו ראשון, אוד מעט יום המא"ה. אני באמת רוצה לגלות שאני חכמה ומוכשרת ורק בגלל זה אני חושבת סתם לנסות לעבור גיבוש טייס, להוכיח לעצמי שאני יכולה – לא שאני אעשה את זה, כי ממש לא בא לי להיות טייסת, אבל אני סתם חושבת.....

כשהתחלנו לגדול והתחלתי להתעניין בכל הנושא הזה, אפילו חקרתי קצת, הבנתי כמה להיות טייס זה קשה, כמה נדירים האנשים שמגיעים לשם, וכמה עפים בדרך. הבנתי כמה היית נדיר, גאון ומוכשר. הבנתי גם שכנראה, היו לך עוד תכונות של טייסים, חברותי כמוני וכמו אמא לא היית, בשונה לחלוטין גם אהבת את הלבד ועוד כל מיני דברים....

מקווה שבכל זאת למרות האמונה שלי, אתה כן אולי יושב שם למעלה שומר ורואה אותנו כל הזמן. שתדע שלא הרבה השתנה נראה לי ושאנחנו גדלים להיות ילדים טובים כמו שהייתי רוצה שיהיו לי, אז בטוחה שאתה היית אוהב.

אוהבת המון, אני