אבא, 

השנה, בפעם הראשונה אני מרגישה שאני יכולה לומר את המילה הזו ולהרגיש קשורה אליה באמת. כל 19 השנים תמיד אמרתי ורציתי להכיר אותך ולהבין איזה בן אדם ואבא היית, והשנה זה קרה. השנה בחרתי להכיר אותך ולהיחשף לאובדן שלך ולאדם שהיית באמת. השנה איתי ואני התגייסנו, יכולה להעיד מהצד שלי שזה היה שלב מורכב , הרגשה מוזרה, להתגייס ולהישבע את אותה שבועה שלצערי במקרה שלך ושבמציאות של היום בעוד הרבה מקרים התממשה , למות בעד ארצנו. ולזכור  את המטרה שהייתה גם שלך וזו החשיבות של המדינה שלנו. התגייסתי להיות פקמצית בטייסת שלך. 

להיות שם פקמצית זה להיכנס ביום הראשון לטייסת ולהתרגש אבל גם להבין ולדעת שזו הדלת האחרונה שיצאת ממנה בחיים. זה להגיד שלום ולהכיר, אבל בעצם כבר כולם מכירים אותי מלפני. להגיע לשם זה סערת רגשות מטורפת. זה מרגש ומעצים ומשרה גאווה, זה פתאום להיות שותפה למשהו בחיים שלך שהיה ככ גדול אצלך, וכל כך אהבת.  זה להכיר חלק בחיים שלך מצד שרק אני מכירה עכשיו, שותפות דרך אחרת לך ולי. אבל עם כל זה הזכרונות מעלים גם רגשות אחרים. להיות פקמצית ב190 זה להכיר אותך מחדש, כשהמילואימניקים שמתרגשים אפילו יותר ממני מספרים לי סיפורים שלא שמעתי אף פעם. ועם ההיכרות בא העצב, הפספוס והתסכול של איך הייתי רוצה להכיר אותך באמת. להכיר באמת את האדם המדהים, השנון, המצחיק, האוהב, האופטימי . והכי חשוב האבא המושלם לי לאיתי ולזיוי.

השכול מתעתע במיוחד כשעובר כבר זמן. את חושבת שאת מתחילה להתרגל לרעיון, להתרגל ולגדול לתוך מציאות שבה אין לך אבא, שהוא איכשהו מלווה אותך בכל בחירה ובכל רגע אבל לא באמת. זה לפתוח את הפצע מחדש אחרי שנים של הכחשה ולגלות את הפספוס על האבא שהיה יכול להיות לך. ועם הפספוס הזה גם באות השאלות שאף פעם לא תהיה עליהן תשובה.  כמו מה אתה חושב על הדרך שאני סוללת לעצמי? מה אתה חושב על הבחירות שלי? וכרגע מה שהכי מעסיק אותי מה היית חושב על המצב במדינה והמלחמה הקשה שיותר מדי חיילים ואזרחים נהרגים בה? 

אז אסיים אבא בזה שאני אוהבת אותך מאוד, מתגעגעת לאדם שהצלחתי להכיר ומחכה לעוד, עצובה שאתה לא פה באמת וגאה לקרוא לך ולהרגיש שאתה אבא שלי.