שלום, אני לילך, חברה של גלית, הכרנו כשגלית הפכה להיות מורה והצטרפה לצוות באור-עקיבא. גלית, כמו גלית, הביאה לחברות את כל עולמה ודי מהר הכרתי גם את רן וכבונוס גם את המשפחות המורחבות של רן וגלית, כולל חברים שהם כמו משפחה. המשפחה המקסימה של גלית, מפרגנת, מתעניינת, נדיבה בחום שהיא מרעיפה. ובהמשך, בעיקר לאחר לכתו של רן, התוודעתי גם למשפחה החזקה של רן,
מאוד בלתי אמצעית, ארצית, ציונית, מגובשת.

כעבור כמה שנים של היכרות וחברות רן, בדיוק הקים את סברס, והפך להיות אדריכל השיפוץ שרצינו לעשות בבית שלנו. לילות ארוכים של חשיבה משותפת ותכנון. רעיונות מקוריים ותשומת לב לפרטים קטנים וגדולים. היה כיף לתכנן עם רן. קיבלנו את ההרגשה שאיכפת לו באמת, שהוא מקצועי מאוד, נדיב בזמן שלו, שכיף לו לחשוב איתנו. התכנון נעשה בשעות שהתאימו לנו, בדרך כלל מאוד מאוחר בלילה, וכך התערבבו התחומים ושיחות אינטלקטואליות, התערבבו עם שיחות נפש והגיגים פילוסופיים ודיבורים על איך קובעים את גובה השיש במטבח... וכמו תמיד עם רן האירוע היה מלווה באוכל של פיינשמיקערים ואם יכולנו להרשות לעצמנו מבחינת העייפות וצלילות המחשבה אז גם יין טוב ליד הגבינה המשובחת. רן.

רן נתן לנו את ההרגשה שהוא מתרגש מהפרוייקט ביחד איתנו. כשהחלו הפועלים לעבוד ולשבור קירות אני הייתי בבית-הספר, רן התקשר כדי להשמיע לי את הפטישים העובדים והקירות הנופלים.
כשהיו אירועים מרגשים "באמת", כמו המשאית שהגיעה להוריד לבית את שקי המלט והלבנים רן התעקש שאגיע כדי לראות, שתישאר לי החוויה.

ואז התחילה המלחמה. ורן בילה יותר ויותר בשמים. הוא הגיע לבית שהיה באמצע השיפוץ מתי שהיה יכול ואז נפגשנו. ביום רביעי 19.7 נפגשנו אחר-הצהרים בבית. רן היה אחרי שעות של מילואים. נראה היה אז, בתחילת המלחמה, שחיל האוויר שלנו לא ממש מרגש את החיזבאללה. שאלתי את רן מה קורה? איך יכול להיות שחיל האוויר, שהוא מבחינתי נציגו, לא מצליח לשתק את החיזבאללה? סנטתי בו. רן השיב לי שלו רק ניתן היה לחיה"א לפעול כפי שהוא יכול ויודע לפעול העסק בלבנון כבר מזמן היה נגמר, שהמחיר שאנחנו משלמים על התנהלות הומניטארית הוא גבוה, ובמיוחד, נוכח חטיפות החיילים, שהעם לא מוכן או מסוגל לשלם את מחיר המלחמה והמאבק כשמדובר בחיילים. רן אמר שהעם מוכן לספוג אבידות של אזרחים, אבל חיילים, שלכאורה זהו תפקידם – להגן, אם צריך אז בגופם, על המדינה, את זה דעת הקהל הישראלית לא מוכנה לספוג, ושזה מחליש את המדינה והצבא. רן דיבר על מגש הכסף ואמר שלדעתו אנחנו, כעם, צריכים לקחת בחשבון שהחיים כאן הם על חרבנו, ושזה גובה ויגבה מחיר של חיי חיילים ולהיות מסוגלים לשאת את זה.

יום למחרת, רן הפך להיות חלק ממגש הכסף. הכאב היה בלתי נסבל והגעגועים עדיין עזים. רן באמת שייך לזן נדיר.