רן,

עברו כבר 9 שנים מאז הבוקר שאור התקשר אלי להודיע שנהרגת. ההודעה תפסה אותי

דקות אחרי נחיתה בפריז מטיסת לילה, ומאותו רגע, על שפת מסוע המזוודות זכורים לי

הבזקים של תמונות- בעיקר שלך ושל זיו הקטנה, ומחשבות על אור שאני לא נמצאת לידו

דווקא עכשיו. משפחה שלמה שעד לפני רגע היה לה הכל.

אמא שלי טפלה בחזרה מידית שלי לארץ. עליתי חזרה על המטוס שממנו ירדתי זמן קצר

לפני כן, וטסתי חזרה לארץ – 4 שעות שהרגישו כמו נצח. ילד אלמוני בן 18 שהיה בדרכו

חזרה מטיול משפחתי של לפני גיוס ישב לידי בטיסה, והקשיב ברגישות ובגרות מרשימה

למעט שהיה לי לאמר.

רן, כבר 9 שנים שאתה לא איתנו, ואם נחזור בזמן 9 שנים נוספות בדיוק, נגיע לחתונה

שלי עם אור. לפני כשבוע צפינו בוידאו של החתונה, ראינו אותך נכנס עם גלית ולאחר

מכן מגלה עניין רב בסגירות אחרונות של אור עם הרב לפני החופה סביב שולחן עגול, יחד

עם אבא שלך ואבא שלי, מה שלא מפתיע כי אתה התחתנת חצי שנה אחרינו.

אי אפשר לפספס בוידאו של החתונה את החיבוק שאתה מכולם נתת לאמא שלך באמצע

הדרך שלנו לחופה כשהיא בוכה מהתרגשות.

מצאתי גם את הברכה שהכנת לנו בכשרון רב לחתונה.

לא ידענו שדווקא אירוע החתונה שלנו יהפוך לאוסף מזכרות שלנו ממך.

בברכה שלך לחתונה שלנו כתבת:

"בואי נחצה את הגבול אל הנצח - ונקח רק את מה שחשוב באמת..."

כך פתחת את הברכה שלך ובזה האמנת. כמה עצוב שדרכך החדשה של זוגיות והקמת

משפחה נקטעה מהר כל כך!

רציתי לספר לך שהמשפחה המדהימה שהקמת ממשיכה את הדרך באומץ רב, עם הרבה

אהבה. גלית בעזרת שאר בני המשפחה עושים כמיטב יכולתם לגדל את הילדים שלכם עם

הרבה שמחה וחיוכים, וזה לא תמיד פשוט.

צביטה בלב קבלתי כששמעתי שיובלי רצתה השנה שגם אבא יבוא למסיבת הסיום שלה.

הרגשתי שבאמת מגיע לה שאבא שלה יבוא לראות אותה ולהתגאות בה; הגיע גם לזיו

שאבא שלה יעמוד איתה בבת מצווה, ולאיתי שיהיה לו אבא שישחק איתו כדורגל.

ואלה רק דוגמאות בודדות מתוך אוסף אירועים שהולך וגדל של חוויות משמעותיות וציוני

דרך בלעדיך. תחושת החמצה מציפה אותי במיוחד בגלל הגישה המופלאה שהיתה לך

לילדים, והידיעה שדווקא הילדים שלך כמעט שלא זכו להינות מאבא כמוך.

היה לך סגנון חם ויצירתי ביחס לילדים ובכלל.

אני זוכרת למשל אימונים בתרגילי חשבון עם אייל, הייתם יושבים על הספה בסלון, אתה

היית מעלה בפניו שאלת חישוב: אם היה טועה, האחיזה שלך בו היתה מתחזקת עד שזה

גבל בכאב, ותשובה נכונה היתה מזכה אותו בכך שהיית מרפה מעט את האחיזה.

אני זוכרת את האהבה שלך לאחיינים שלך ושל גלית. היית מבקש חיבוק, וכשזה לא היה

מספיק חזק לטעמך היית מתקן: "לא כזה חיבוק - כזה שחונק!!".

עד היום כשאני מבקשת מהילדים חיבוק חונק אני נזכרת בך, בגעגוע צורב.

אני זוכרת את הרגישות הגבוהה שהיתה לך לקשיים שהיו לבני משפחה בשנים שזכיתי

להכיר אותך, וההתגייסות שלך לעזרה, ששילבה הומור שנון ומיוחד.

אתה חסר מאוד לכולנו.

אני מוצאת נחמה בלהיות חלק ממשפחה שמצליחה יום יום להתמודד בכבוד ובהערצה עם

האתגרים הלא פשוטים ויודעת גם למצוא רגעי אושר ושמחה בתוך ההתמודדות והאובדן.

שלך, גיסתך מיכל.