דוד רן

הייתי בת שבע כשנהרגת. בקושי הבנתי מה זה אומר. אני זוכרת שירדתי לקומה למטה ואבא עם אפס ניסיון במקרים שכאלה פשוט אמר לי ישירות "רן נהרג" הבנתי ברמה הטכנית מה קרה אך לא ממש הבנתי מה זה אומר ואיך זה ישפיע על חיי בהמשך הדרך. ברקע כבר הטלויזייה פעלה ועל המסך תמונה של מסוק מרוסק ומעלה עשן, תמונה שמייד עזרה לי והמחישה לי את מה שראיתי לעצמי שנייה קודם בדמיון.

היום בו נהרגת זכור לי היטב. אמא בחו"ל אבא נסע לא ממש הבנו לאן ואנחנו נדדנו בין השכנים בניל"י עד שאמא חזרה בלילה. כל היום אמרתי לעצמי שזה בטוח טעות והעניין הסתדר במהרה. בערב כשאמא חזרה ושמעתי את השיחות עם השכנים התחלתי להפנים שכנראה זה אמיתי ובאמת נהרגת.

חלפו אחד עשרה שנה מאותו יום. אני כבר בת 18, בעוד יומיים אני מתגייסת לצה"ל וההתרגשות רבה. חשוב לי לעשות צבא משמעותי וערכי . אני לוקחת מהבית, מהמשפחה ומבית ספר ערכים רבים של מתן לזולת, אהבת הארץ וכדומה . המוות שלך שליווה אותי רוב חיי נותן לי משמעות נוספת.

אתה שנתת את המקסימום שאפשר, אולי מעיין סמל בשבילי וסימן ואפילו גאווה .לאורך השנים דרכך קבלתי המון ערכים ולמעשה אתה והסיפורים עליך היו עבורי מקור השראה.

כן זכורים לי רגעים איתך... יום שישי בערב כול המבוגרים ביחד ורק אתה איתנו למטה משחק עם הילדים בגן של סבתא ולא עם המבוגרים. יש לי כל מני קטעי זכרונות איתך.

אני לא יודעת אם אני זוכרת אותך יותר באמת, או יותר מהסיפורים, אבל המיקס הזה של הכל ביחד יצר אצלי איזו דמות מופת שכדאי לכוון אליה. אני שומעת סיפורים עליך מאבא על הילדות המשותפת ומסבתא על איך היית כילד כבן וכאב ונורא חבל שלא זכיתי להכיר אותך יותר. יש בכך הרגשת פיספוס. אצלי העדרותך היא כבר מזמן המציאות אבל בלתי נמנע לא ערער בכך: כמה הכל היה שלם יותר אם הייה לי דוד שכמותך.

אני יודעת שלמרות היכרותנו הקצרה אתה תלווה אותי בשירות בצה"ל בצמתים ובהחלטות.

עמית