נוהגים לומר על ההרוגים שהם נשארים צעירים לנצח ואני מוצא את עצמי משחק במספרים.

עוד כמה זמן אני אהיה יותר גדול ממך? מתי זיו הקטנה תהיה יותר זמן בלעדיך מאשר איתך? יובל ואיתי עברו את הנקודה הזו כבר מזמן ולי זה יקרה רק בגיל 56. עשרות חישובים שבסוף לא מובילים לשום מקום.

לרגע זה נראה אתמול ולרגע נצח. ההתרסקות שלך על המדרונות היפים האלה. טרגית, ציונית, הרואית, נעיצת יתד נוספת באדמת הארץ.יתד המחזקת את הקשר הרגשי של כל אחד מאתנו למדינה.נקודה בשטח שקבלה משמעות נוספת, ערכית.

ההתרסקות שלך כאן פערה בנו פצעים, פצעים שהולכים ומגלידים, משאירים צלקות מתחת לבגדי השיגרה. אבל כמו בכל התרסקות הפגיעה הקשה ביותר היא באיברים הפנימיים. מתגעגעים.

לפני שבועיים חלמתי שאתה מופיע פתאום (בחלום זה לא הפתיע אותי יותר מדי). ישר הסברתי לך שזה מצוין שבאת מפני שאני בדיוק חייב לשאול אותך כמה שאלות על האתר. רק לראות שאתה מרוצה מהעיצוב, בכל זאת זה האתר אנטרנט שלך.

אני יכול לדמיין מה היית אומר וזה בדיוק מה שעשיתי בחודשים האחרונים. ניחשתי מה היית מעיר ושיניתי בהתאם. אבל בטוח, שאם היית פה באמת היה לך עוד המון מה להגיד. זה ענין של אופי אבל גם של צורת חשיבה. יכולת להסתכל מזווית בלתי קונבנציונאלית. המשפט האחרון מרגיש כל-כך נלוז אחרי שנכתב עליך פעמים רבות בוריאציות שונות. אבל אתה היית כזה.

בטח היית טוען שזה לא מספיק ידידותי ומציע פתרונות, עובר על הטקסטים, מפריד בין עיקר לטפל בצורה טכנית אך מלאת רגישות. בסוף היית מכניס איזה ציטוט שלקחת מספר "הנאומים של כל הזמנים", ספר שקנית רק כדי ללמוד כמה משפטים חזקים שתוכל לשלוף בהקשר לאיזה נושא ואז לתקוע בכולם מבט מופתע שישאיר אותם בהרגשה שמהם דווקא ציפית להכיר בעל-פה את נאום התבוסה של נפוליאון. הרי זה כל-כך אלמנטרי.

אני מודה שלפעמים ממש דמיינתי אותך יושב לידי על המחשב ותוך כדי זה לא הפסקתי להיזכר. איך נשארת לשמור עלי ובמקום פשוט לתת לי ממתקים היית מחביא לי אותם במקומות לא צפויים ולא אומר מילה כדי שאני לא אחפש אלא אמצא במקרה. איך הגבת כשאיבדתי את סנפירי הצלילה שלך רק חודש אחרי שקנית אותם. לא התעצבנת ומיד שלפת כמה תירוצים כדי להסביר כמה זה לא נורא כי בעצם לא תכננת לצלול בחודשים הקרובים. נזכרתי במסיבת סיום י"ב שלך שלפני שהתחילה אתה, בתור המנחה של הערב, כבר ישבת על הבמה וכדי להעביר את הזמן עד שהקהל יתיישב שיחקת עם בקבוק המים והכוסות שהיו על השולחן והצלחת להצחיק את כולם. והסיפור על פעולת התגמול שביצעת כתגובה לזובור שעשו לך בטייסת...

הזכרונות גמישים, סלקטיביים ואי אפשר כבר להפריד ביניהם לבין הדמיון. אנחנו יכולים לזכור כל דבר כמו שהיינו רוצים שיהיה. אבל איכשהו נראה לי שאותך אנחנו רוצים לזכור בדיוק כמו שהיית.